ויקרא-פרק-27

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ כִּי יַפְלִא, יִדור, יבטא במפורש נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ, של ערך נְפָשֹׁת לַה', כשאדם יתחייב לתת לה' את ערכו של אדם כלשהו –

• וְהָיָה עֶרְכְּךָ – הַזָּכָר שגילו מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה – וְהָיָה עֶרְכְּךָ, ערכו של אדם כזה לעניין הקדשה חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

• וְאִם נְקֵבָה הִיא בטווח גיל זה – וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל, שכן אז נחשב האדם במיטב שנותיו.

• וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה – וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים, וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים.

• וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים – וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף, וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף.

• וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה – אִם הוא זָכָר – וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל, וְלַנְּקֵבָה – עֲשָׂרָה שְׁקָלִים.

• וְאִם הנודר מָךְ, עני הוּא מֵעֶרְכֶּךָ, מכדי לשלם את הערך – וְהֶעֱמִידוֹ, הוא יתייצב לִפְנֵי הַכֹּהֵן, וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן, עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן. הוא יקבל הנחה מן הכהן. תמורה

• וְאִם יִדור בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה, מן הבהמות הראויות להיות מוקרבות קָרְבָּן לַה', כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' – יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. הקדושה תחול על גופה של הבהמה.

• לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ – את הקודש באחר, וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ אפילו רַע בְּטוֹב. כשמוקדשים פֵּרות וחפצים אחרים, אפשר להמירם, כלומר אפשר לתת את מחיר החפץ, לפי הערכה מסוימת, במקום לתת אותו; אך המרה כזאת אסורה לגבי בהמה הראויה להיקרב על המזבח, שכן קדושתה היא 'קדושת הגוף'. וְאולם, אִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, אף על פי שאסור לומר שבהמה אחרת תבוא במקומה, אין מעשה זה חסר משמעות – וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. האמירה האסורה חלה, והבהמה שאותה רצה להביא במקום הראשונה התקדשה, וגם הבהמה שהוקדשה מראש לקרבן עומדת בקדושתה. הקדשת נכסים שאינם ראויים להקרבה

• וְאִם יקדיש אדם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה, ובכלל זה כל בהמה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' מסיבות אחרות, כגון בעלת מום – וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן,

• וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע. כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן – כֵּן יִהְיֶה. הכהן יעריך את שוויה של הבהמה העומדת מולו, וקביעתו תתקבל כקביעה סופית.

• וְאִם לאחר שבעליה הקדיש את הבהמה הטמאה, גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה, יבקש לקנותה שוב מרשות ההקדש – וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ. עליו להוסיף חמישית על ערכה הראשוני. דין דומה:

• וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה' – וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע, כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן, כֵּן יָקוּם.

• וְאִם הַמַּקְדִּישׁ עצמו יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ – וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו, וְהָיָה לוֹ, הבית נעשה שלו. הקדש שדה אחוזה ושדה מקנה לעיל נזכר שאי אפשר להעביר שדה אחוזה, ותיאורטית הוא שייך למשפחה לעולם.

• וְאִם בכל זאת מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה' – וְהָיָה עֶרְכְּךָ, ערך השדה לְפִי זַרְעוֹ. כיוון שהשדה איננו נמכר לצמיתות, הרי שההקדשה היא נתינה למספר שנים. וכך יחושב הערך, לעניין פדיונו בכסף: זֶרַע, השטח הנדרש לזריעת חֹמֶר, מידת נפח מסוימת של שְׂעֹרִים. השטח נקרא בלשון חכמים 'בית כור' ובמידות ימינו הוא כ–18 דונם בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.

• אִם מִשְּׁנַת, מיד לאחר שנת הַיֹּבֵל, כשהשדה עומד לרשותו לזמן המקסימלי, יַקְדִּישׁ את שָׂדֵהוּ – כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם. הערך הנקוב יעמוד במלואו.

• וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ, וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ. אם חמישים שקל כסף הם ערכו של השדה למשך ארבעים ותשע שנים, יש לחלקם לארבעים ותשעה חלקים, ולפי החשבון בעבור כל שנה שעברה יש לגרוע שקל ומשהו מן הסכום הכולל.

• וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה, ירצה שוב להיאחז בשדה האיש הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ – וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו, וְקָם לוֹ. זהו הכלל בפדיון הקדשות: אדם זר הבא לקנותו ישלם בעבורו את המחיר שנקבע על פי השומה או על פי ערך קבוע, ואילו הבעלים המקוריים יצטרכו להוסיף חמישית הערך כתשלום נוסף, מעין פיצוי או עילוי להקדש.

• וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה מרשות ההקדש במשך כל השנים של מחזור היובל, וְאִם, או אם בינתיים מָכַר גזבר ההקדש אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר – לֹא יִגָּאֵל עוֹד על ידי הבעלים הראשונים, ותיבטל הזיקה ההיסטורית בינם לבין השדה.

• וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל, ככל השדות בישראל גם השדה הזה יצא מרשות הקונה ביובל, אבל מכיוון שהבעלים הקדישוהו, הרי השדה – קֹדֶשׁ לַה', בעליו הם ההקדש, ודינו כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם המפורש בסמוך – לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ.

• וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ, שדה שקנה מאחר, אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, יַקְדִּישׁ לַה', והרי על גופו של שדה כזה אין לו בעלות גמורה אלא זכות שימוש בו, לכל היותר לחמישים שנה –

• וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, את סכום הערך לפי חשבון השנים שנשארו מחמישים השנים, וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ, הערך בַּיּוֹם הַהוּא, שבו בא לפדותו. בכך השדה יחזור לרשותו של הפודה, והתשלום יהיה קֹדֶשׁ לַה'.

• בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ, למוכר, לַאֲשֶׁר, שהרי לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ. הוא הבעלים ואין בכוחו של המקדיש להקדיש דבר שאינו שלו. לסיכום, בכל המקרים חוזרים השדות לבעליהם ביובל, חוץ מאשר שדה אחוזה שהוקדש ולא נגאל.

• וְכָל עֶרְכְּךָ, תשלומי הערכים שדובר בהם, יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל. השקל שווה בערכו לעשרים גרה, שהם עשרים 'גרגרי' כסף, הנקראים בלשון חכמים 'מעות'. למרות שהיו יחידות משקל קטנות יותר, המעה הייתה יחידת כסף בסיסית שעשר כמותה שוות לשקל רגיל, ועשרים – לשקל הקודש, שהוא כפול בגודלו. בכור בהמה אגב העיסוק בהקדשות ובפדיונם מובא דין נוסף:

• אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה, אם נולד בכור זכר לבהמה – לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ, שהרי אין הוא שייך לבעליו, אִם שׁוֹר ו אִם שֶׂה – לַה' הוּא, כקרבן.

• וְאִם הבכור נולד בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה, שאין עליה קדושת קרבן, הרי כשיוקדש – וּפָדָה אותו הבעלים בְעֶרְכֶּךָ, כפי מחירו, וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו, כמו בכל פדיון. וְאִם לֹא יִגָּאֵל על ידי בעליו – וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ. על בהמה טמאה לא חלה קדושת הגוף, ולכן אפשר לפדותה או להעבירה לידיים אחרות, ואת הכסף להעביר להקדש. למעשה חל דין פדיון בכור בהמה טמאה בלא הקדשה מפורשת בחמור בלבד. לפי האמור במקום אחר, פודים אותו בשה, ואם הוא נפדה בכסף או בחפצים אחרים – הוא נפדה בשוויו. חרמים

• אַךְ, לעומת ההֶקדשות, שהם נגאלים או נמכרים, כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ – מֵאָדָם, כגון אחד מעבדיו וּמ בְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ שהוא בבעלותו הגמורה של המחרים – לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל. כָּל חֵרֶם – קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'.

• כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם, שבוי מלחמה שהוחרם שביהּ, או מי שנגזר עליו מוות מסיבה פוליטית או הלכתית, לֹא יִפָּדֶה; מוֹת יוּמָת. כאן מדובר בחרם מן האדם, אך ייתכנו גם חרם של שטח או חרם של עיר. במקרים הללו הכול 'עולה לשמים' ונאסר בכל הנאה או שימוש ארצי, ואין לפדותו או למכרו. מעשר זרע ופרי ומעשר בהמה

• וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ, עשירית המופרשת מִזֶּרַע הָאָרֶץ, כגון חיטה ושעורה, מִפְּרִי הָעֵץ, יין, שמן ואולי גם פֵּרות נוספים – לַה' הוּא, קֹדֶשׁ לַה', ואין לנהוג בו כמו בפֵרות רגילים, אלא יש לאכלו סמוך לבית המקדש בטהרה.

• וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ, אם ירצה אדם לקנות את המעשר בחזרה, ולנהוג בפֵּרות כמו בפֵרות רגילים – חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו. עליו להוסיף חמישית כמו מי שקונה קודשים מרשות ההקדש. נוסף על מעשר התבואה, הידוע יותר, יש מעשר מן הבהמות:

• וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט, השוט, מקל הרועים – הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'. כל הבקר והצאן הנולדים במשך השנה יעברו ויימנו תחת השבט, וכאשר יגיע העשירי – יסמן אותו הרועה.

• לֹא יְבַקֵּר, יברור בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ. ספירת הבהמות נועדה לגלות מיהו המעשר. העשירי שנמנה – קדושתו בו, ואי אפשר להמירה. הוא עצמו יוקרב לה', ואת בשרו יאכלו הבעלים לפי דיני קרבן. וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ – וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ, כדין התמורה דלעיל, לֹא יִגָּאֵל. המעשר יישאר קדוש לה', ואין לגאול אותו. ולסיכום הספר:

• אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.חזק