ויקרא-פרק-7

ביאורים

• וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם, שהסיבות להבאתו הוזכרו כבר לעיל, וכעת מתווספים פרטים בעשייתו. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. ובכך הוא שונה מזבח השלמים שיפורט להלן, המכונה בפי חכמים 'קודשים קלים', משום שהוא אמנם קודש, אך אין חלים עליו כל דיני החומרה של 'קודשי קודשים'.

• בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם, לצד המזבח, בצפון. השוואת האשם לעולה משמעותית, מפני שלכאורה דרגתו נחותה משל העולה הנשרפת כליל. וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק הכהן מהכלי עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב, כמו בעולה, ובניגוד לחטאת, שדמה ניתן באצבע על קרנות המזבח.

• וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ: אֵת הָאַלְיָה, של האשם, שהוא איל או כבש וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב, שכבת החלב הגדולה שעל הקרביים,

• וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן, אותו חלב אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים, בשר המותניים, וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד, הסרעפת, עַל, עם הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה מהכבד שעיקרו אינו מוקטר .

• וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַה', קרבן אָשָׁם הוּא.

• כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ. בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. אף החובה לאכלו בחצר המשכן, או בעזרה שבמקדש, נובעת מהגדרתו כ'קודש קודשים', שלא כ'קודשים קלים' הנאכלים בכל העיר.

• כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם, תּוֹרָה אַחַת לָהֶם. בכלל זה הדין ש הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ – לוֹ יִהְיֶה בשר הקרבן. הזכות לאכול את הבשר ניתנת לכהן המשתתף בהקרבת הקרבן, והוא רשאי לאכלו או לחלקו בין ידידיו, כפי רצונו.

• וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, והרי אין הוא אוכל דבר מן העולה, אבל עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב – לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה ולא למביא הקרבן. הלכה זו נוגעת גם לשאר קרבנות הבהמה, מלבד השלמים, השייכים לבעליהם.

• וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר, וְכָל נַעֲשָׂה, המנחות שמטגנים בַמַּרְחֶשֶׁת, כלי עמוק וְעַל מַחֲבַת שטוחה – לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ, לוֹ תִהְיֶה.

• וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן, כגון מנחת נדבה של סולת בלולה, וַחֲרֵבָה, כמנחת החוטא שהוזכרה למעלה, שאין שמים עליה שמן – לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה, אִישׁ כְּאָחִיו.

• וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה'. זבח השלמים, שאותו אוכל המקריב במשותף, כביכול, עם ה', כבר הוזכר לפרטיו. כאן מוזכר קרבן מיוחד מזבחי השלמים שדיניו שונים.

• אִם עַל, בעקבות דבר תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, למרות שמבחינת קדושתו ואופן עשייתו הוא קרבן שלמים, יש בו תוספת: וְהִקְרִיב עַל, נוסף על בהמת זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת, שאינן חמץ בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת, מעין פיתות, מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת, חלוטה תחילה במים רותחים, ונאפית בצורת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.

• עַל, עם חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ. באופן חריג, עם הקרבן הזה מביאים גם חלות של חמץ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו.

• וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ – מהלחם אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן, יחידה אחת מחלות המצות, אחת מרקיקי המצות, מהסולת המורבכת ומחלות החמץ תְּרוּמָה לַה' – לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים, לוֹ יִהְיֶה, ואילו כל שאר הלחם שייך לבעלים.

• וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו שנשאר לאחר שהסירו ממנו את כל האֵמורים למזבח, כדרך שנעשה בכל זבח שלמים, בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל. דינו המיוחד של זבח תודת השלמים הוא שבשרו נאכל רק ביום הקרבן, ו לֹא יַנִּיחַ חלקים מִמֶּנּוּ עַד ה בֹּקֶר שלמחרת.

• וְאִם נֶדֶר, קרבן שאדם חִייב את עצמו להביאו, אוֹ נְדָבָה, שנדב אדם מרכושו בהמה מסוימת ל זֶבַח קָרְבָּנוֹ, ולא כתודה – בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וגם מִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ ביום הראשון יֵאָכֵל גם במשך היום השני. מותר לאכלו אפוא בשני הימים ובלילה שביניהם.

• וְאולם הַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח, שלא נאכל בשני הימים, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, מבוקרו בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.כאן מגיע דין שעליו התבססו דיונים רבים בדברי חכמים:

• וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי – לֹא יֵרָצֶה; הַמַּקְרִיב אֹתוֹ – לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ, לזכותו, אלא פִּגּוּל, מאוס ודחוי יִהְיֶה. חכמים פירשו שמדובר באדם המגלה בזמן ההקרבה את כוונתו להשאיר מן הבשר ביום השלישי. מחשבתו זו מפגלת את הקרבן, וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ, שהרי הוא מאוס רק מבחינה הלכתית, ואין הוא נראה שונה מכל בשר אחר – עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא, תיענש. דין דומה לדיני הנותר והפיגול שנזכרו, הפוסלים את הקרבן ואוסרים אותו באכילה:

• וְהַבָּשָׂר של הקרבנות אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא – לֹא יֵאָכֵל. הפיגול והנותר אינם טמאים מדין התורה, למרות שחכמים גזרו עליהם טומאה מסוימת, אבל בשר קודשים שנטמא בפועל, גם אם לא התפגל ולא נותר – אין לאכלו, אלא בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. וְהַבָּשָׂר, סתם בשר שלמים, שאיננו טמא – כָּל אדם טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר, ולאו דווקא בעליו.

• וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו, אדם שגופו טמא שיאכל מבשר השלמים, עונשו חמור ביותר – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

• וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא, בְּטֻמְאַת אָדָם, באחת מהטומאות האחרות שיש בבני אדם, שעוד ידובר בהן בהמשך, אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, בנבלה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא, שרץ מת. כיוון שנגע באחד מאלה – נטמא, וְלכן אם אָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. עד כה נמנו שלושה מיני פסול בזבח השלמים, החלים על כל הקרבנות: הנותר, שבא על ידי מחדל; הפיגול, שבא על ידי מחשבה; והטמא התלוי במעשה – במגע עם טומאה. עונשו של האוכל ממינים אלו חמור – כריתות מעמו. הדין הבא אינו מתייחס לקרבנות, אך יש לו זיקה וצד דומה לאמור לעיל:

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ. את החֵלב של בעלי החיים שמהם מעלים לקרבן אין לאכול, גם כאשר אין הם קרבן.

• וְחֵלֶב נְבֵלָה, בהמה טהורה שמתה מעצמה, או חֵלֶב טְרֵפָה, בהמה שנטרפה על ידי יצור אחר או שהיא פגומה בגופה במצב דומה – יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה. אין איסור ליהנות ממנו, ומותר להשתמש בו לכל מלאכה, וְאולם אָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ.

• כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה', האוכל חֵלב שקרב לה' ממיני הבהמה הקרבה – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ. בפרשה זו פורַש איסור חֵלב גם לגבי בהמות שאינן ראויות להיות מוקרבות בפועל, כגון הנבלה והטרפה, וגם מפורש כאן עונש 'כָּרֵת'. שני העניינים הללו לא פורשו בפרשה המקבילה לעיל. עניין מקביל נוסף:

• וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כפי שנאמר בפרשה המקבילה, גם הדם ניתן כקרבן לה' על המזבח, ולכן אינו נאכל על ידי בני אדם. האיסור לאכלו מקיף יותר מן החֵלב והוא חל הן על הבהמה והן על העוף, שהרי ישנם גם קרבנות עוף שדמם ניתן על המזבח.

• כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם, גם דם חיות אחרות שאינן באות לקרבן – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. שני איסורי האכילה – של החֵלב ושל הדם – דומים זה לזה ברעיון העומד בבסיסם, אם כי חלוקים בדיניהם. שניהם חלים לא רק על בהמות הקודשים עצמן אלא גם על בהמות חולין; אולם לעומת איסור חלב, הנוהג רק במיני הבהמות הראויות לקרבן, איסור דם כולל בעלי חיים נוספים מפני טעם אחר, המפורש בהמשך הספר. מכאן לדינים אחרים הקשורים למעשה קרבן השלמים שלא הוזכרו קודם לכן:

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה' יָבִיא בעצמו אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו.

• יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי, קרבנות ה': אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ, החלב מונח על החזה כששניהם מוגשים בידיו, אלא שבסופו של דבר רק החלב יעלה באש, ואילו אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף, להרים אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' לראווה, ואין מקריבים אותו.

• וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה, וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. זהו חלקם של הכהנים בקרבן השלמים, הנאכל ברובו על ידי הבעלים לפני ה' ועִמו, כביכול, אם רואים את האמורים כנאכלים על המזבח לשם ה'.

• וְנוסף על החזה, גם אֵת שׁוֹק הַיָּמִין של הקרבן תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם.

• הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן, הכהן העובד באותו הקרבן, וכל כהן המסייע לו בהקרבה באופן ישיר או עקיף – לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה.

• כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה, הנתרם כמתנה לכהן, לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם. כשם שלקחתי את החלב ואת שאר האֵמורים, כך אני לוקח גם את החזה ואת השוק, אך אלה אינם נאכלים על המזבח – וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. חכמים אמרו שהכהנים אוכלים 'משולחן גבוה'. אין האדם המביא את הקרבן אמור לראות בחזה ובשוק מתנות שהוא מעניק לכהן, כי חלקים אלה היו צריכים להיקטר על המזבח, אבל ה' מסרם לאכילת הכהנים .

• זֹאת מִשְׁחַת, מנת, או: מתנת הגדוּלה של אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה' בְּיוֹם אשר הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַה'.

• אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם. עם מינויים זכו הכהנים בזכויות מסוימות מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הציווי נאמר ביום שקיבלו את תפקידם, אך מתנות הכהנים יהיו חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, ויינתנו להם בכל דור שבו יוקרבו קרבנות. לסיכום כל האמור:

• זֹאת הַתּוֹרָה, החוקים, המשפטים והדינים לָעֹלָה, לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים, קרבנות החניכה המיוחדים של אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים. אמנם קרבנות אלו לא הוזכרו כאן באופן מפורש אלא בספר שמות, אך אין הם שונים לחלוטין מן הקרבנות שנמנו ברשימה זו. לחלופין: לַמִּלּוּאִים – מנחת החינוך של כל כהן הנכנס לתפקידו בפעם הראשונה, שנזכרה בפרשה זו. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים.

• אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. אולי: באוהל מועד שהוקם לנוכח הר סיני, בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' במשכן בְּמִדְבַּר סִינָי.