מיכה-פרק-1

ביאורים

• דְְּבַר־ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל־מִיכָה הַמֹּרַשְְְׁתִּי, בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְְחִזְְְקִיָּה מַלְְְכֵי יְְהוּדָה. אֲשֶׁר־חָזָה עַל־שֹׁמְְרוֹן וִירוּשָׁלִָם.

• שִׁמְְְעוּ, עַמִּים כֻּלָּם! הַקְְְשִׁיבִי, אֶרֶץ וּמְְְלֹאָהּ! וִיהִי אֲדֹנָי אֱלוֹהִים בָּכֶם לְְעֵד מוכיח, אֲדֹנָי מֵהֵיכַל קָָדְְְשׁוֹ.

• כִּי־הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְְּקוֹמוֹ, כבודו מתגלה, וְְיָרַד וְְדָרַךְְְ עַל־בָּמֳֳתֵי, המקומות הגבוהים של ה אָרֶץ,

• ובדריכתו, נָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְְְתָּיו, כל הר במקומו, וְְהָעֲמָקִים יִתְְְבַּקָּעוּ, יתפקעו כַּדּוֹנַג הנמס מִפְְּנֵי הָאֵשׁ, כְְּמַיִם מֻגָּרִים בְְּמוֹרָד, הנשפכים במדרון ולא נותר מהם דבר.

• בְְּשל פֶשַׁע יַעֲקֹב יבוא כָָּל־זֹאת וּבְְשל חַטֹּאות בֵּית יִשְְְׂרָאֵל.מִי מגלמת את פֶשַׁע יַעֲקֹב? – הֲלוֹא העיר שֹׁמְְרוֹן, שבנוסף על שאר עברות שבה, היא מלאה עבודה זרה. וּמִי עיקר בָּמוֹת, מקומות גבוהים שעליהם הקריבו קרבנות ב יהוּדָה – הֲלוֹא יְְרוּשָׁלִָם. מלבד בית המקדש היו בירושלים במות שמילאו את העיר, וקיומן היה חרפה לישראל.

• וְְשַׂמְְְתִּי, אהפוך את שֹׁמְְרוֹן המיושבת לְְעִי הַשָּׂדֶה, גלי אבנים שבשדה ו לְְמַטָּעֵי כָרֶם. וְְהִגַּרְְְתִּי, אשפוך לַגַּי, לגיא הסמוך את אֲבָנֶיהָ, אבני חומותיה ובנייניה יידרדרו לעמק בעקבות התמוטטותה, וִיסֹדֶיהָ אֲגַלֶּה, אחשוף כאשר הכול ייהרס.

• וְְכָָל־פְְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ, יישברו לרסיסים, וְְכָָל־אֶתְְְנַנֶּיהָ, המתנות שניתנו בה לעבודה הזרה, יִשָּׂרְְפוּ בָאֵשׁ, וְְכָָל־עֲצַבֶּיהָ, אליליה אָשִׂים שְְׁמָמָה, כִּי מֵאֶתְְְנַן זוֹנָה קִבָּצָה את כל האוצרות שלה, וְְעַד, אל אֶתְְְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ בידי האויבים. המקום כולו בנוי על ריקבון ושחיתות, דתית ומוסרית. העבודה הזרה והזנות הצטרפו יחד לבניית העיר היפה והמהוללת שומרון. וכאן באה קינה:

• עַל־זֹאת – חורבן שומרון אֶסְְְפְְּדָה וְְאֵילִילָה, איילל, אֵילְְכָה, אלך שׁוֹלָל, חסר כול או חסר דעת וְְעָרוֹם מרוב צער, אֶעֱשֶׂה מִסְְְפֵּד כַּתַּנִּים, וְְאֵבֶל כִּבְְְנוֹת יַעֲנָה, בעלי חיים המשמיעים יללות ארוכות, מעין הספד מתמשך.

• כִּי אֲנוּשָׁה כל מכה מ מַכּוֹתֶיהָ, כִּי־בָאָה המכה עַד־יְְהוּדָה, נָגַע השבר עַד־שַׁעַר עיר עַמִּי – עַד־יְְרוּשָׁלִָם.

• בְְּגַת הפלשתית אַל־תַּגִּידוּ את דבר האסון, על מנת שלא ישמחו האויבים במפלתנו. כעין הביטוי אַל תַּגִּידוּ בְגַת האמור בקינת דוד על שאול. בָּכוֹ אַל־תִּבְְְכּוּ, בְְּבֵית לְְעַפְְְרָה – שם מקום – ב עָפָר הִתְְְפַּלָּשִׁי, התגלגלי. אי אפשר אפילו לבכות ולהרעיש על הצרה, אלא רק לשבת על הקרקע באבל חרישי.

• עִבְְְרִי, צאו לָכֶם, יוֹשֶׁבֶת, קהילת שָׁפִיר עֶרְְְיָה־בֹשֶׁת, חשופת ערווה. כינוי למקום שקלונו גלוי, או: יוגלו כשהם ערומים. לֹא יָצְְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן להשתתף ב מִסְְְפַּד בֵּית הָאֵצֶל, הסמוכה לה, אולי בגלל אנוכיותה, אולי הייתה נצורה או שתושביה התחבאו מפני האויב, אך ללא הועיל – יִקַּח האויב מכל אחד מִכֶּם את עֶמְְְדָּתוֹ, עמידתו הבטוחה. המקומות הללו ייחרבו ותושביהם ילכו בגלות.

• כִּי־חָלָה, קיוותה לְְטוֹב יוֹשֶׁבֶת העיר מָרוֹת, אך לשווא – כִּי־יָרַד רָע מֵאֵת ה' לְְשַׁעַר יְְרוּשָׁלִָם.

• רְְתֹם את הַמֶּרְְְכָּבָה לָרֶכֶשׁ, סוסים מהירים, יוֹשֶׁבֶת לָכִיש, עיר מבצר ביהודה שנכבשה גם היא כשומרון על ידי מלך אשור. רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לכיש לְְבַת־צִיּוֹן, כִּי־בָךְְְ נִמְְְצְְאוּ פִּשְְְׁעֵי יִשְְְׂרָאֵל. בלכיש אימצו לראשונה את מעשיה הקלוקלים של ממלכת ישראל.

• לָכֵן תִּתְְּנִי שִׁלּוּחִים, מתנות או מסים עַל, אל מוֹרֶשֶׁת גַּת, בָּתֵּי העיר אַכְְְזִיב, אולי היא כזיב, יהיו לְְאַכְְְזָב לְְמַלְְְכֵי יִשְְְׂרָאֵל. במפלתם יתברר שאי אפשר היה לסמוך על המקום ועל ביטחונו.

• עֹד את הַיֹּרֵשׁ, הכובש אָבִיא לָךְְְ, יוֹשֶׁבֶת מָרֵשָׁה. אם מיכה אכן היה ממרשה, הוא מדבר כאן על ערי יהודה הנמצאות בסביבות עיר הולדתו. עַד־עֲדֻלָּם יָבוֹא, ישקע כְְּבוֹד יִשְְְׂרָאֵל.

• קָָרְְְחִי, מִרטי את ראשך כסימן לאבלות, וָגֹזִּי את שערך עַל־בְְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְְְ. התאבלי על האנשים המעודנים שהיו בך, ולא קרחה קטנה וסמלית – הַרְְְחִבִי קָָרְְְחָתֵךְְְ כַּנֶּשֶׁר, כִּי־גָלוּ מִמֵּךְְְ כל האנשים הטובים.