נחמיה-פרק-6

ביאורים

• וַיְְְהִי כַאֲשֶׁר נִשְְְׁמַע לְְסַנְְְבַלַּט וְְטוֹבִיָּה וּלְְְגֶשֶׁם הָעַרְְְבִי וּלְְְיֶתֶר אֹיְְבֵינוּ כִּי בָנִיתִי אֶת־הַחוֹמָה וְְלֹא־נוֹתַר בָּהּ פָּרֶץ, פרצה. החומה לא הייתה הרוסה כולה, אבל היה צריך לבנות את הפרצות. גַּם נשמע להם כי עַד־הָעֵת הַהִיא, לאחר שהחומות כבר הושלמו דְְּלָתוֹת לֹא־הֶעֱמַדְְְתִּי בַשְְּׁעָרִים עדיין. השלב הזה, שבו העיר עומדת לפני ביצור מלא, אבל עדיין אפשר לחדור לתוכה, מסוכן.

• וַיִּשְְְׁלַח סַנְְְבַלַּט וְְגֶשֶׁם אֵלַי לֵאמֹר: לְְכָה וְְנִוָּעֲדָה יַחְְְדָּו, הבא ניפגש בַּכְְּפִירִים, כפרים קטנים ש בְְּבִקְְְעַת אוֹנוֹ. נערוך ועידה בינך, מנהיג מדינת יהודה לביננו, מנהיגי מדינות אחרות. וְלאמתו של דבר הֵמָּה חֹשְְׁבִים לַעֲשׂוֹת לִי רָעָה. באופן כללי נחמיה היה חשדני, אולי מחמת היכרותו עם התככים הפוליטיים בחצר המלוכה הפרסי. בוודאי חשד באנשים הללו, שלא היו ידידיו.

• וָאֶשְְְׁלְְחָה עֲלֵיהֶם מַלְְְאָכִים, שליחים לֵאמֹר: מְְלָאכָה גְְדוֹלָה אֲנִי עֹשֶׂה וְְלֹא אוּכַל לָרֶדֶת. אני עסוק כעת ואין לי זמן לפגישות. לָמָּה תִשְְְׁבַּת, תיפסק הַמְְּלָאכָה כַּאֲשֶׁר אַרְְְפֶּהָ, אעזוב אותה וְְיָרַדְְְתִּי אֲלֵיכֶם?!

• וַיִּשְְְׁלְְחוּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה אַרְְְבַּע פְְּעָמִים, וָאָשִׁיב אוֹתָם כַּדָּבָר הַזֶּה. הם שלחו עוד הזמנות, ובכל פעם אמרתי להם שאין לי זמן לזה.

• וַיִּשְְְׁלַח אֵלַי סַנְְְבַלַּט כַּדָּבָר הַזֶּה פַּעַם חֲמִישִׁית אֶת־נַעֲרוֹ, וְְאִגֶּרֶת , שאינה חתומה כרגיל אלא פְְּתוּחָה בְְּיָדוֹ, כך שכל אחד יכול היה לקרוא בה, אולי כדי שתוכנה יתפרסם.

• כָּתוּב בָּהּ: בַּגּוֹיִם נִשְְְׁמָע, נודע בעמים וְְכך גַשְְְׁמוּ, גשם הערבי אֹמֵר ש אַתָּה וְְהַיְְּהוּדִים חֹשְְׁבִים לִמְְְרוֹד במלכות, עַל־כֵּן אַתָּה בוֹנֶה הַחוֹמָה, וְְאַתָּה הֹוֶה, מתכונן להיות לָהֶם לְְמֶלֶךְְְ. כַּדְְּבָרִים הָאֵלֶּה, וכיוצא באלו הדברים .

• וְְגַם־נְְבִיאִים הֶעֱמַדְְְתָּ, לִקְְְרֹא, להכריז עָלֶיךָ בִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: יש מֶלֶךְְְ בִּיהוּדָה. וְְעַתָּה יִשָּׁמַע לַמֶּלֶךְְְ ארתחששתא כַּדְְּבָרִים הָאֵלֶּה. אנחנו עדיין לא מאמינים בזה, אבל השמועות רצות, והן עלולות להגיע אל המלך. וְְעַתָּה לְְכָה וְְנִוָּעֲצָה יַחְְְדָּו. הבה נשוחח על העניין ונודיע שאין אמת בשמועות.

• וָאֶשְְְׁלְְחָה אֵלָיו – לסנבלט לֵאמֹר: לֹא נִהְְְיָה כַּדְְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר. אין שמועות ואין תכניות, כִּי מִלִּבְְּךָ אַתָּה בוֹדָאם. אלה דברי שקר שהמצאת.

• כִּי כֻלָּם מְְיָרְְאִים, מפחידים אוֹתָנוּ לֵאמֹר: יִרְְְפּוּ יְְדֵיהֶם מִן־הַמְְּלָאכָה וְְלֹא תֵעָשֶׂה, וְְעַתָּה אם אכן רצונך בטובתי, חַזֵּק אֶת־יָדָי.

• וַאֲנִי בָאתִי אל בֵּית שְְׁמַעְְְיָה בֶן־דְְּלָיָה בֶּן־מְְהֵיטַבְְְאֵל, שכנראה היה איש חשוב, אולי הוכר כנביא, וְְהוּא עָצוּר, סגור בביתו מפני שהיה חולה או מסיבה אחרת, וַיֹּאמֶר אלי : נִוָּעֵד אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים, בוא ניכנס שנינו אֶל־תּוֹךְְְ הַהֵיכָל, המקדש וְְנִסְְְגְְּרָה דַּלְְְתוֹת הַהֵיכָל, כִּי בָּאִים לְְהָָרְְְגֶךָ, וְְלַיְְְלָה בָּאִים לְְהָָרְְְגֶךָ. סכנה אורבת לך בלילה. ניכנס לתוך המקדש, ומכיוון שההיכל סגור וריק מאדם, אתה תהיה מוגן .

• וָאֹמְְרָה, אמרתי : הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְְְרָח?! לא ולא. וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר־יָבוֹא אֶל־הַהֵיכָל וָחָי?! הלוא אינני כהן, ואסור לי להיכנס להיכל. לֹא אָבוֹא!

• וָאַכִּירָה, הכרתי וְְהִנֵּה לֹא־אֱלֹהִים שְְׁלָחוֹ, כִּי הַנְְּבוּאָה כביכול אשר דִּבֶּר עָלַי, שיבואו להרוג אותי בלילה, לא היה דבר ה', וְְלאמתו של דבר טוֹבִיָּה וְְסַנְְְבַלַּט שְְׂכָרוֹ, שילמו לו כדי לומר דברים כאלה.

• לְְמַעַן, מפני ש שָׂכוּר הוּא לכך אמר זאת, לְְמַעַן־אִירָא וְְאֶעֱשֶׂה־כֵּן וְְחָטָאתִי, וְְהָיָה לָהֶם לְְשֵׁם רָע. אילו עשיתי כן, הם היו מפרסמים את הדבר לְְמַעַן יְְחָרְְפוּנִי, כדי שיביישו ויקללו אותי. העצה שנתן לו נביא השקר, לא נועדה להזיק לו במישרין, אבל הייתה עלולה לשמש נושא להשמצות.

• זָָכְְְרָה, אֱלֹהַי, לְְטוֹבִיָּה וּלְְְסַנְְְבַלַּט כְְּמַעֲשָׂיו אֵלֶּה, וְְגַם לְְנוֹעַדְְְיָה הַנְְּבִיאָה וּלְְְיֶתֶר הַנְְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מְְיָרְְאִים אוֹתִי. היו עוד נביאים שאמרו לי דברי הפחדה.

• וַתִּשְְְׁלַם בסופו של דבר הַחוֹמָה בְְּעֶשְְְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל, לַחֲמִשִּׁים וּשְְְׁנַיִם יוֹם, ביום ה – 52 מאז התחלנו בשיקומה.

• וַיְְְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְְעוּ כָָּל־אוֹיְְבֵינוּ, וַיִּרְְאוּ כָָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְְבִיבֹתֵינוּ, וַיִּפְְּלוּ מְְאֹד בְְּעֵינֵיהֶם. הם חשו שפלים בעיני עצמם, וַיֵּדְְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְְְׂתָה הַמְְּלָאכָה הַזֹּאת. הם הבינו שהצלחתנו לסיים את כל המלאכה בזמן קצר יחסית נבעה מסיוע עליון.

• גַּם בַּיָּמִים הָהֵם מַרְְְבִּים חֹרֵי, אצילי יְְהוּדָה את אִגְְּרוֹתֵיהֶם שנשלחות ו הוֹלְְכוֹת עַל, אל טוֹבִיָּה, וַאֲשֶׁר לְְטוֹבִיָּה בָּאוֹת אֲלֵיהֶם. חלק מהאנשים, שלא העזו לומר דברים בגלוי, התכתבו עם טוביה העמוני ואנשיו. המרחק בין היהודים והשומרונים לא היה אז גדול ביותר, והשומרונים טענו שהם יהודים, ושהם רוצים להיות שותפים. על כן היו קשרים בין שתי הקבוצות, ורבים חשבו שאין זו אלא מחלוקת פנימית בתוך עם אחד.

• כִּי אנשים רַבִּים בִּיהוּדָה היו קרובים דיים לטוביה שהפכו בַּעֲלֵי שְְׁבוּעָה, ברית לוֹ, נשבעו לו אמונים, כִּי־חָתָן הוּא לִשְְְׁכַנְְְיָה בֶן־אָרַח, וִיהוֹחָנָן בְְּנוֹ של טוביה לָקַח אֶת־בַּת־מְְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְְְיָה. הם התחתנו עם בני המשפחות החשובות ביותר ביהודה.

• גַּם את טוֹבֹתָיו של טוביה הָיוּ אֹמְְרִים לְְפָנַי, היו מספרים לי בשבחו, ואת דְְְבָרַי הָיוּ מוֹצִיאִים לוֹ. מצד שני, את כל דברי הרכילות שיכלו לספר עלי היו מספרים לו, וכתוצאה מכך – אִגְְּרוֹת שָׁלַח טוֹבִיָּה לְְיָרְְאֵנִי. נחמיה אמנם בא מכוח המלכות, אך היה חדש במקום ולא השתייך לקבוצה המקומית. לא היה להם פקפוק לגבי יושרו, אבל מכיוון שלא היה משלהם, התעוררו כנגדו טרוניות וקטטות כמנהג העולם. גם לאחר שנבנתה החומה, לא השתררה שלווה בארץ. פעם אחר פעם היו ניסיונות לעורר מהומות בעיר ולסייע לאויבים מבחוץ.