במדבר-פרק-13

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ, יסיירו כדי להכיר אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, כנציג מכל שבט תִּשְׁלָחוּ, כֹּל נָשִׂיא בָהֶם, בעלי מעמד והנהגה שדבריהם יתקבלו באמון בשבטיהם. אין אלו ראשי השבטים ממש, אולי משום שנשיאי השבטים שנמנו לעיל היו זקנים מכדי לצאת למשימה זו.

• וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה', כֻּלָּם אֲנָשִׁים חשובים ובעלי מעמד, אישים. רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, הם.

• וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם: לְמַטֵּה רְאוּבֵן שלחו את שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר.

• לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן – שָׁפָט בֶּן חוֹרִי.

• לְמַטֵּה יְהוּדָה – כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה.

• לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר – יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף.

• לְמַטֵּה אֶפְרָיִם – הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן.

• לְמַטֵּה בִנְיָמִן – פַּלְטִי בֶּן רָפוּא.

• לְמַטֵּה זְבוּלֻן – גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי.

• לְמַטֵּה יוֹסֵף: לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה – גַּדִּי בֶּן סוּסִי.

• לְמַטֵּה דָן – עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי.

• לְמַטֵּה אָשֵׁר – סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל.

• לְמַטֵּה נַפְתָּלִי – נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי.

• לְמַטֵּה גָד – גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי.

• אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ. בתוספת האות י' משה הפך את שמו משם שעניינו ישועה, כמו 'מישע' – לשם שמשמעותו היא ה' יושיע, כמו 'ישעיהו'. משה ביקש להטיל על התרים תפקיד מוגדר. הוא לא ביקש מידע טקטי – על מבצרים מסוימים או על דרכים מסוימות, אלא אסטרטגי:

• וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: עֲלוּ, סעו צפונה, או: היכנסו לארץ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר.

• וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא באופן כללי, וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ – הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה; הַמְעַט הוּא אִם רָב, מהי צפיפות האוכלוסין בארץ.

• וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם, או רָעָה מבחינת מזג האוויר ובעלי החיים. וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, בהן – הַבְּמַחֲנִים, האם הכנעני יושב במחנות, כלומר בערים פרוזות, ללא חומה, אִם בְּמִבְצָרִים, בערים בצורות, ערי חומה.

• וּמָה הָאָרֶץ – הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה. עד כמה היא פורייה; מהם האזורים הפוריים בה יותר, ומה פחות; יכולה להיות לכך השפעה על מיקומם של ריכוזי אוכלוסין ועל טיבן של דרכי התעבורה. הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן. כמה עצים יש בארץ. במצרים לא גדלו באופן טבעי עצים רבים, וחלק מהעצים שגדלו שם נכרתו; ואילו בכנען כל האזור המרכזי היה מיוער בצפיפות. מלבד זאת, וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ. הביאו ממנה פרות להראות לאחיכם. הכתוב מעיר: וְהַיָּמִים הללו היו יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים, המתחילים בחודש סיוון בערך.

• וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ בכל גבולה – מִמִּדְבַּר צִן שבדרום עַד רְחֹב, שם מקום לְבֹא, בואכה חֲמָת שבצפון סוריה. דרך זו כוללת את תחומי ארץ כנען.

• וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן. ייתכן שהמרגלים לא הלכו כולם כיחידה אחת בכל הדרך, ושמא רק אחד מהם הגיע לחברון. נראה שחברון הייתה זכורה בתודעת העם כעירם של האבות. וְשָׁם פגשו את אֲחִימַן, שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, יְלִידֵי, בני הָעֲנָק, אנשים גדולים מאוד, ענקים. וְהערה: חֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן, עיר חשובה מאוד ב מִצְרָיִם. הכול הכירו את צוען כעיר עתיקה שידוע מתי הוקמה – שלא כערים מצריות אחרות שמקורן אינו ברור. הכתוב מדגיש את חשיבותה ותוקפה של העיר העתיקה חברון בקביעה שהיא נוסדה עוד לפני צוען.

• וַיָּבֹאוּ בסוף דרכם חזרה עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם – מתוך הנחל זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם. אדם יחיד לא יכול היה לשאתו בשל גודלו העצום. וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים לקחו בידיהם. והכתוב מעיר:

• לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא, קראו נַחַל אֶשְׁכּוֹל, עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יש להניח שנחל אשכול היה קרוב למדבר, כך שהאשכול לא טולטל לאורך הארץ כולה.

• וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, שכן המסע לא נועד לבירור פרטים, אלא להתרשמות כללית.

• וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה, לקָדֵש שבמדבר פארן, וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה שהתאספה לשמוע את דבריהם. גם מכאן עולה שהמרגלים ראו עצמם לא כשליחי המנהיגים בלבד, אלא כשליחי העדה. וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ.

• וַיְסַפְּרוּ לוֹ, למשה בנוכחות העדה וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, ארץ פורייה מאוד, כמו שה' תיאר אותה, וְזֶה פִּרְיָהּ. אלה דוגמאות לפרות הצומחים בה.

• אֶפֶס, אבל דעו לכם כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ. אין תושביה שקטים ושאננים, ועל כן יהיה קשה להכניעם במהרה, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד. וְגַם את יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.

• עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, בדרכנו. לפי התכנית הראשונית של כניסתם לארץ, היו אמורים להצפין לכנען דרך הנגב. וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.אף על פי שדבריהם הופנו למשה, הם היו נאמנים על העם, ודבריהם עוררו פחדים בלבו. עקב הדיווח הזה החלו אנשי העדה להתלחש ביניהם ולהביע את דאגותיהם.

• וַיַּהַס, השתיק כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה. כלב הפנה את תשומת לבם לנוכחותו של משה. הרי אם יש מי שצריך להשיב על דברי המרגלים – משה הוא האיש, ולא תגובות ראשוניות של אנשי העדה. כלב אינו מסתפק בהשתקתם, אלא מוסיף קריאת עידוד. וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ, וננחל אֹתָהּ – את הארץ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!

• וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ, נציגי שאר השבטים, אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם היושב בארץ כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ, מאתנו. לא יעמדו לנו כוחותינו להילחם באנשים החזקים הללו. עם ישראל, שעד לא מזמן היה עם של עבדים במצרים, פחד מעמידה גלויה במלחמה. תחילה דיווחו המרגלים באופן אובייקטיבי למדי. הם ענו על השאלות שנשאלו;

• – וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. המרגלים עברו לתיאורים, שגם אם לא כולם היו דברי שקר, הרי היו מוּטים, ובאמצעותם ניסו ליצור תדמית שלילית לארץ. לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ – אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא. יש בה מחלות ומקרי מוות רבים. ומצד שני, כָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ – אַנְשֵׁי מִדּוֹת, אנשים גדולים. אמנם התמותה בה רבה, אך אנשים גדולי גוף וחזקים מצליחים לחיות בה.

• וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים, הענקים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים, צאצאי גזע הענקים, וַנְּהִי, היינו בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, כשעמדנו מול האנשים הגדולים הללו, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. גם הם התייחסו אלינו כיצורים פחותי ערך וזעירים. הפֵּרות העצומים שנשאו עמם המחישו לשומעיהם גם את ממדי יושבי הארץ.