במדבר-פרק-15

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, לא כאנשים פרטיים, אלא כעם. בניכם ייכנסו אליה,

• וַעֲשִׂיתֶם מרצונכם אִשֶּׁה, קרבן הנשרף באש לַה', עֹלָה אוֹ זֶבַח שלמים לְפַלֵּא, להפריש, להקצות נֶדֶר, קרבן המוטל על האדם כחובה שחייב את עצמו אוֹ בִנְדָבָה, כמתנה מיוחדת אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם, כשירצה אדם להביא קרבן לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן –

• וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב את קָרְבָּנוֹ לַה': מִנְחָה. עליו לצרף לקרבן הבהמה קרבן מן הצומח לפי הכללים הבאים: סֹלֶת, גרגרי חיטה טחונה עִשָּׂרוֹן, עשירית האיפה, שהיא מידת נפח של יבש. במידות ימינו העישרון הוא למעלה משני ליטר בָּלוּל בִּרְבִעִית, ברבע הַהִין, למעלה מליטר שָׁמֶן,

• וְיַיִן לַנֶּסֶךְ, לשפיכה על המזבח – רְבִיעִית הַהִין, תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח – לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד. כמויות אלה של סולת, שמן ויין מתאימות לקרבן שהוא כבש. כמויות חומרי המנחה והנסך משתנות לפי הבהמה המועלית לקרבן:

• אוֹ לָאַיִל, אם תבחר להביא איל, שהוא כבש שבגר, בשנה השנייה לחייו תַּעֲשֶׂה מִנְחָה – סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית, שליש הַהִין,

• וְיַיִן לַנֶּסֶךְ – שְׁלִשִׁית הַהִין, תַּקְרִיב אותם רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.

• וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח, לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַה'.

• וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים, פי שלוש ממנחת הכבש, בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין, כפליים מכמות השמן המובאת עם הכבש ,

• וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ – חֲצִי הַהִין, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.

• כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים.

• כַּמִּסְפָּר, כפי מספר הקרבנות אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ – כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם. המנחות והנסכים המלווים את הקרבן יתרבו לפי מספר הבהמות המובאות וסוגן.

• כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה, ולא אחרת אֶת אֵלֶּה, לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. יש מידה קבועה למנחות ולנסכים הבאים עם הקרבן.

• וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר, 'גר צדק' שבא להצטרף אליכם, אוֹ זה אֲשֶׁר כבר דר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' – כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה. אין הבדל בזה בין אדם מגזע ישראל ובין מי שנספח לישראל.

• הַקָּהָל, מלת פנייה, חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. ביחס להתחייבויות כלפי ה', כגון חוקי המנחות והנסכים המלווים את הקרבנות, החוק חל על הגר ועל האזרח באופן שווה.

• תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם. קביעה זו יוצאת מהנושא הפרטי ומתייחסת גם לכל החוקים והמשפטים שניתנו לבני ישראל. חוקים אלו חלים על כל מי ששייך לישראל, בין שנולד לגזע ישראל ובין אם הסתפח אליהם. גם הדין הבא יחול רק לאחר שייכנסו לארץ:

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: בְּבֹאֲכֶם, כשתבואו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה,

• וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם, כשתאכלו מִלֶּחֶם הָאָרֶץ – תָּרִימוּ ממנו תְרוּמָה לַה'.

• רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם, עיסתכם, כלומר את מה שמכונה 'חַלָּה' תָּרִימוּ תְרוּמָה. כִּתְרוּמַת גֹּרֶן, תרומה הניתנת מן התבואה כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ, את תרומת החלה מן העיסה.

• מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

• וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה –

• אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה, מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם. לפי מסורת חזל, שגגה זו, שממנה משתלשלת אי –עשייה של כל המצוות, מתייחסת לחטא יסודי מסוים – עבודה זרה, שהיא המצווה הראשונה שנצטוו עליה בעשרת הדיברות: אָנֹכִי ה'… לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לעתים מדובר במקרים מורכבים או באי –בהירות במחשבה או במעשה, שכתוצאה מהם עבדו עבודה זרה בלא מודעות לכך. על עבודה זרה במזיד אין כפרה בקרבן, אך מי שנודע לו ששגג בעבודה זרה צריך להביא קרבן חטאת.

• וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה, אם השגגה נעשתה על ידי בית הדין, המייצג את כל עדת ישראל – וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה', וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט. קרבן פר חטאת מביאה העדה על חטאים אחרים, וכשחטאה בשוגג בעבודה זרה מביאה פר לעולה ונוסף עליו גם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת.

• וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא, וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם כאשר נודע להם הדבר.

• וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. גם אם לא כל העדה עשתה זאת באופן ממשי, שגגת הנהגתה העליונה שאחריה נהה הציבור בכללו, נחשבת לחטאה של העדה כולה; וקרבנו של בית הדין בא לכפר הן על חטאו הן על חטא העדה כולה, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, שאף הוא חלק מן העדה, כִּי לְכָל הָעָם, על ידי כל העם נעשה החטא בִּשְׁגָגָה. מעבודה זרה בשוגג שבה חטאו בית הדין וכלל העם, עובר הכתוב לחטא זה אצל היחיד:

• וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה – וְהִקְרִיבָה הנפש הזו עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת. לקרבן חטאת רגיל אפשר להביא כבשה או שעירה, כלומר עז. על חטא עבודה זרה, שקרבנותיו בדרך כלל קשורים בשעירים, יש להביא דווקא עז.

• וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי ה', לְכַפֵּר עָלָיו – וְנִסְלַח לוֹ.

• הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם – תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה. הקרבן מכפר על יחיד או על ציבור שמתוך טעות בשיקול הדעת או מתוך הרגל לא מבורר חטאו בעבודה זרה.

• – וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה, בהרמת יד, ביודעים ובכוונת זדון מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר – אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף, מקלל, או: מבזה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ, בכל מקום שתהיה. עונש זה בא מידי שמים, ואינו באחריות בית הדין.

• כִּי דְבַר ה' בָּזָה, ביזה בעצם עברתו, וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר – הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, עֲוֹנָה בָהּ. אגב עניינו של איסור הגידוף מובא כאן סיפור המתאר את התמודדותה של עדת ישראל הנודדת במדבר עם חטא פומבי שנעשה בקרבה:

• וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ, מלקט עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. אחת המלאכות האסורות בשבת היא מלאכת 'מעמר' – איסוף העצים ועימורם לצורך כלשהו – גם אם לא נעשה בהם שימוש.

• וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה, והעידו שחילל שבת ביד רמה.

• וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר למעצר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. לא ידוע מה יהיה דינו. אמנם ידעו שהוא חייב מיתה, שכן כבר נאמר: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת, אך לא ידעו באיזו דרך יש להמיתו.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. יש להמיתו בסקילה.

• וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים – וַיָּמֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קבוצת חוטים עַל כַּנְפֵי, פינות בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם. וְנָתְנוּ עַל ה צִיצִת הנתונה על הַכָּנָף – פְּתִיל, חוט נוסף של תְּכֵלֶת.

• וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, מלשון הצצה והבטה, או: מלשון ציץ, פרח. הציצית איננה חלק פונקציונלי מן הבגד, אלא היא מעין קישוט. וּרְאִיתֶם אֹתוֹ – את הבגד המצויץ הזה, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. זהו בגד לשם זיכרון. וְלֹא תָתֻרוּ, תלכו אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים, סוטים אַחֲרֵיהֶם. הלב החומד והעין הרואה הם הגורמים לעבור על מצוות התורה.

• לְמַעַן תִּזְכְּרוּ בתוך שגרת החולין שלכם וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם בכל דרכיכם, במחשבותיכם ובמעשיכם.

• אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. בכך שה' הוציא את ישראל ממצרים, הוא הקדישם לעבדיו. כדי לשמר קדושה זו באמצעות המצוות, ישראל זקוקים לסימנים קבועים בבגדיהם.