במדבר-פרק-19

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

• זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה, שצבעה נוטה באופן בולט לאדום, תְּמִימָה, כלומר אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, ו אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל, שמעולם לא שימשה לעבודה כלשהי,

• וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן. אלעזר לא היה הכהן הגדול אלא סגנו . וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. מאחר שהפרה איננה קרבן, היא תיעשה מחוץ למקדש.

• וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה מן הדם אֶל נֹכַח, מול פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים.

• וְשָׂרַף, הוא יצווה לשרוף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו – לעיני עצמו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל, עם פִּרְשָׁהּ, הפסולת שבמעיה יִשְׂרֹף. הפרה תישרף בשלמותה.

• וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת כמו בטיהור מטומאת הצרעת, וְהִשְׁלִיךְ גם את אלה אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. אפר השרפה נוצר אפוא מן הפרה, מן העצים ששימשו לשרפתה ומשלושת הפריטים המוזכרים. העוסקים בתהליך הטקסי הזה ייטמאו:

• וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ, יטבול בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְאַחַר כך יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה, וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב.

• וְגם הַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

• וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר דווקא אֵת אֵפֶר הַפָּרָה, וְהִנִּיחַ אותו מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר. וְהָיְתָה אספת האפר הזו לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה, מי זריקה, מי הזאה. חַטָּאת, מחטאת ומטהרת הִוא, הפרה.

• וְכִבֶּס גם הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם כחלק מדיני הטומאה והטהרה. עד כאן תואר מעשה הפרה והכנת אפרה. עתה יתואר השימוש באפר:

• הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם – וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים.

• הוּא יִתְחַטָּא, יותן עליו מהחטאת, יתנקה בוֹ – באפר הפרה –החטאת המהול במים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לטומאתו, ואז יִטְהָר. וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – לֹא יִטְהָר, גם כאשר יחלפו שבעת הימים.

• – כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת, וְלֹא יִתְחַטָּא באפר הפרה, ונכנס לבית ה' – אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה, הזאה לֹא זֹרַק עָלָיו, טָמֵא יִהְיֶה, עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ.כעת מגיע מה שהיה צפוי שייאמר בהתחלה. העניין התחיל בתיקון: מה עושים כדי להיטהר? ורק כאן מופיע ההסבר כיצד מגיעים לידי טומאה:

• זֹאת הַתּוֹרָה: אָדָם כִּי, אם יָמוּת בְּאֹהֶל, בתוך כל מבנה שהוא – כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל בזמן שהמת נמצא בו, וְגם כָל חפץ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. 'טומאת אוהל' מתפשטת בכל המרחב המצוי תחת קורת גג משותפת עם המת, ואינה תלויה במגע או במשא.

• וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ הנמצא באוהל אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל, מכסה הסוגר אותו יפה, עָלָיו – טָמֵא הוּא.

• וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, במקום חשוף שאינו מקורה, בַּחֲלַל שנהרג ב חֶרֶב, אוֹ בְמֵת בנפטר שאיננו הרוג, אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר אדם – יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. בכל המקרים הללו, שבהם המת אינו מצוי תחת קורת גג, הוא מטמא את מי שבא עמו במגע פיזי.

• וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת, מאפר הפרה השרופה, וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים, מי מעיין אֶל כֶּלִי.

• וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר, וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל העשוי מעור או מבד, וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם, וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר.

• וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, ואז – וְכִבֶּס המיטהר את בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָהֵר בָּעָרֶב.

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא, ובכל זאת נכנס אל מקום קדוש או אכל מקודשי המקדש – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא, מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו – טָמֵא הוּא. בטומאה עצמה אין חטא, אך לאדם הטמא אסור להתקרב אל הקודש.

• וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם. וּמַזֵּה, מטלטל מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו שכן הוא עצמו נטמא, וְגם הַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב. עצמת הטיהור של המים הללו היא הגדולה ביותר, אך כאשר באים אתם במגע אנשים שאינם זקוקים להם, המים הללו עצמם מטמאים אותם, אם כי טומאה זו קלה יותר מטומאת המת, שאינה זקוקה להזאה ביום השלישי וביום השביעי אלא לטבילה והמתנה עד הערב.

• וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא – יִטְמָא. וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת בטמא – תִּטְמָא עַד הָעָרֶב.