במדבר-פרק-21

מקבץ

ביאורים

  • וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, ממערב למסלולם של ישראל. לדעת חכמים מלך ערד מלך על תערובת של עמלקים וכנענים, והוא שמע כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, שם מקום שאולי הייתה בו אחת הכניסות לכנען. וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, ומכיוון שהעם היה מדוכדך בעקבות מות אהרן, אמנם לא הייתה זו מלחמה גדולה, אך – וַיִּשְׁבְּ, מלך ערד שבה מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.

  • וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי – וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. איש מאתנו לא ייקח משללן.

  • וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי ביד ישראל, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מאז ואילך חָרְמָה, על שם החרם. יש אומרים על שם שלא נבנה עוד יישוב קבע במקום. ה' מכה את ישראל במגפת נחשים בעקבות תלונותיהם. רפואתם מן הנחשים נמצאת להם באמצעות הסתכלותם בצורת נחש שמשה מצטווה לעצב ולהציב. הריפוי וההחייאה באמצעות מבט בצורה הזהה למה שחולל את המוות, מדגישים כי יד ה' היא שממיתה והיא שמחיה.

  • וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף, ישראל שבו דרומה לכיוון מפרץ אילת כדי לִסְבֹב, להקיף אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם. וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ, רוח הָעָם בַּדָּרֶךְ, שכן עתה נראה שהם מתרחקים מן הארץ.

  • וַיְדַבֵּר הָעָם דברים קשים בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר?! כִּי אֵין לֶחֶם ממשי, וְאֵין מַיִם טבעיים. וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל, הקל, המן שהתעכל בקלות.

  • וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, נחשים שארסם שורף בבשר האדם, וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם. וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל במכת הנחשים.

  • וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ: חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ. הִתְפַּלֵּל אֶל ה' – וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ, הנחשים. שלא כמו בהזדמנויות קודמות שהעם התלונן בהן מתוך מרי, הפעם הוא מקבל עליו את האחריות למצבו. ואכן, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם.

  • וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, צורת נחש ארסי, וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, מתקָן מוגבה כגון תורן או עמוד בולט לעין. וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ על ידי נחש, וְרָאָה אֹתוֹ – את הדמות הזאת – וָחָי.

  • וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת. ה' לא אמר לו מאיזה חומר לעשות את הנחש, אך משה בחר בנחושת משום קרבת המלה המציינת את המתכת הזאת למלה 'נחש', כלשון נופל על לשון, כאילו כבר נרמז לו גם החומר שממנו ייעשה; ואולי כדי שלא להשתמש במתכת יקרה העלולה לגרום לעם לראות בצורת הנחש אליל. וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס. וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת – וָחָי.

  • וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת.

  • וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי, תִּלֵּי, חורבות הָעֲבָרִים, המעברים בין מואב לאמורי בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי, הנשקף אל מוֹאָב, מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ למואב.

  • מִשָּׁם נָסָעוּ צפונה וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד, היורד מהרי עבר הירדן.

  • מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר נחל אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, נחל גדול היורד אל ים המלח, הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי. כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב, בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי.

  • עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה': אֶת וָהֵב, שם מקום כבשו ישראל בְּסוּפָה, בסערה וְגם אֶת הַנְּחָלִים, היובלים של נחל אַרְנוֹן.

  • וְאֶשֶׁד, ומפל הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת, פנה אל עבר מקום מושבה של עָר, עיר חשובה במואב, וְאשד זה נִשְׁעַן, היה סמוך לִגְבוּל מוֹאָב.

  • וּמִשָּׁם נסעו ישראל בְּאֵרָה, אל הבאר, הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה: אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. ייתכן שזוהי הבאר שנבקעה להם במי מריבה.

  • אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי, בְאֵר. עֱנוּ, שירו לָהּ, לכבודה.

  • בְּאֵר ש חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי, נכבדי הָעָם בִּמְחֹקֵק, במטות שבידיהם, שציינו את הנהגתם. ייתכן שבהם היו גם כותבים, חוקקים בחודם הקשה כתב באבן ומחוקקים חוקים. בְּמִשְׁעֲנֹתָם, במטות שעליהם נשענו. אין זו באר פשוטה כבארות הנכרות על ידי פועלים פשוטים. המשך פירוט המקומות שבהם עברו ישראל: וּמִמִּדְבָּר – נסעו ל מַתָּנָה, שם מקום שאולי נקרא כך בשל השפע שהיה מצוי בו.

  • וּמִמַּתָּנָה הם הגיעו למקום שנקרא נַחֲלִיאֵל, על שם נחלים, וּמִנַּחֲלִיאֵל – אל בָּמוֹת, שהייתה כנראה מקום מוגבה יותר.

  • וּמִבָּמוֹת – אל הַגַּיְא, אל העמק אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, ו רֹאשׁ הַפִּסְגָּה שמעליו משקיף מצד אחד על מואב, ומצד שני, נִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן, מדבר השממה שממזרח למואב.

  • וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, שליחים, אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר:

  • אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה, נסטה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר מהבארות שיש לך. בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ, בדרך העוברת בערים המיועדת לכול ולא בדרך פרטית, או: בדרך שאתה, מלך האמורי, תורה לנו נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ כדי להגיע לכנען.

  • וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ. ייתכן שסירב דווקא משום שישראל פנו אליו בעדינות ובנימוס. וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה, אל העיר יהץ וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל.

  • וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב והביסו אותו. וַיִּירַשׁ ישראל אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן שבגבול מואב, עַד נחל יַבֹּק, עַד בְּנֵי עַמּוֹן. כִּי עַז, סגור בפניהם גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן.

  • וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה שבארצו של סיחון . וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי, בּעיר חֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ, היישובים הקרובים אליה.

  • כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא, וְהוּא – סיחון נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן, ובכללה העיר חשבון, שעברה מיד ליד כמה פעמים.

  • עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים, המשוררים הקדומים שאמרו דברי משל ומליצה ושרו שירי גבורה על מלחמת האמורי במואב ועל מפלת מואב : בֹּאוּ נכבוש את חֶשְׁבּוֹן! תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, תיוסד עִיר סִיחוֹן במקום הזה, במקום חשבון המואבית.

  • כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן, לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן, כך מכונה העיר חשבון שכבשוה האמוריים, והם קוראים להמשיך באש הקרב מחשבון אל ערי מואב האחרות – אָכְלָה את העיר עָר של מוֹאָב, ואת בַּעֲלֵי בָּמוֹת, בתי הפולחן של אַרְנֹן. השירה העתיקה שבה ומדגישה שבאותה עת מואב הייתה מצומצמת בשטחה ארנון הייתה גבולה הצפוני, וחשבון, הצפונית לה, שבעבר הייתה עיר מואבית, כבר נכבשה ביד האמורים.

  • אוֹי לְךָ, מוֹאָב, אָבַדְתָּ, עַם כְּמוֹשׁ, אליל מואב. נָתַן כמוש את בָּנָיו פְּלֵיטִם, ואת בְנֹתָיו בַּשְּׁבִית, בשבי לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן.

  • וַנִּירָם, והניר שלהם, ושדותיהם אָבַד – מ חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן, שם עיר מואבית אחרת. וַנַּשִּׁים, גרמנו לשממה עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא. משוררי הזמן תיארו את נצחונו הגדול של סיחון במואב, שבעקבותיו נסוג גבול מואב דרומה, וכל השטח שבין נחל ארנון לנחל יבֹּק הפך לשטח אמורי. כשישראל ניצחו את סיחון הם התיישבו באזור זה.

  • וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי, שלא הייתה מאוכלסת בצפיפות, אלא הייתה בעיקרה ארץ מרעה ושטחים חקלאיים.

  • וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר, שגם היא הייתה בארצו של סיחון , וַיִּלְכְּדוּ תחילה את בְּנֹתֶיהָ, היישובים הקטנים שסביבה, וכנראה לאחר זמן גם את יעזר עצמה. וַיּוֹרֶשׁ, כבש אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם. אף על פי שישראל כבשו את ארצו של סיחון , טרם הגיע זמנם להתיישב, והם הוסיפו לנדוד צפונה. מאוחר יותר שוב ידרימו וייכנסו לארץ דרך יריחו.

  • וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן, האזור הרחב והפורה שבקצהו הצפוני של עבר הירדן המזרחי, מעבר לגבול בני עמון, המשתרע מנהר הירמוך ועד הר החרמון, ומעמק הירדן מזרחה עד להר הדרוזים. וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, שאף הוא היה מלך האמורי, לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה בישראל בעיר אֶדְרֶעִי.

  • וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אַל תִּירָא אֹתוֹ אף על פי שעוג ואולי גם סביבתו הקרובה היו מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, כלומר שרדו מגזע של ענקים. אחדים מבני הגזע הזה חיו גם בעבר הירדן המערבי, והם שהפילו אימתם גם על המרגלים. כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן.

  • וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד, וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ.

פסוקים

  1. וישמע הכנעני מלך־ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי
  2. וידר ישראל נדר ליהוה ויאמר אם־נתן תתן את־העם הזה בידי והחרמתי את־עריהם
  3. וישמע יהוה בקול ישראל ויתן את־הכנעני ויחרם אתהם ואת־עריהם ויקרא שם־המקום חרמה
  4. ויסעו מהר ההר דרך ים־סוף לסבב את־ארץ אדום ותקצר נפש־העם בדרך
  5. וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל
  6. וישלח יהוה בעם את הנחשים השרפים וינשכו את־העם וימת עם־רב מישראל
  7. ויבא העם אל־משה ויאמרו חטאנו כי־דברנו ביהוה ובך התפלל אל־יהוה ויסר מעלינו את־הנחש ויתפלל משה בעד העם
  8. ויאמר יהוה אל־משה עשה לך שרף ושים אתו על־נס והיה כל־הנשוך וראה אתו וחי
  9. ויעש משה נחש נחשת וישמהו על־הנס והיה אם־נשך הנחש את־איש והביט אל־נחש הנחשת וחי
  10. ויסעו בני ישראל ויחנו באבת
  11. ויסעו מאבת ויחנו בעיי העברים במדבר אשר על־פני מואב ממזרח השמש
  12. משם נסעו ויחנו בנחל זרד
  13. משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היצא מגבול האמרי כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי
  14. על־כן יאמר בספר מלחמת יהוה את־והב בסופה ואת־הנחלים ארנון
  15. ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב
  16. ומשם בארה הוא הבאר אשר אמר יהוה למשה אסף את־העם ואתנה להם מים
  17. אז ישיר ישראל את־השירה הזאת עלי באר ענו־לה
  18. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה
  19. וממתנה נחליאל ומנחליאל במות
  20. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על־פני הישימן
  21. וישלח ישראל מלאכים אל־סיחן מלך־האמרי לאמר
  22. אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך עד אשר־נעבר גבלך
  23. ולא־נתן סיחן את־ישראל עבר בגבלו ויאסף סיחן את־כל־עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל
  24. ויכהו ישראל לפי־חרב ויירש את־ארצו מארנן עד־יבק עד־בני עמון כי עז גבול בני עמון
  25. ויקח ישראל את כל־הערים האלה וישב ישראל בכל־ערי האמרי בחשבון ובכל־בנתיה
  26. כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הוא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את־כל־ארצו מידו עד־ארנן
  27. על־כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון
  28. כי־אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנן
  29. אוי־לך מואב אבדת עם־כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון
  30. ונירם אבד חשבון עד־דיבון ונשים עד־נפח אשר עד־מידבא
  31. וישב ישראל בארץ האמרי
  32. וישלח משה לרגל את־יעזר וילכדו בנתיה ויירש [ויורש] את־האמרי אשר־שם
  33. ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך־הבשן לקראתם הוא וכל־עמו למלחמה אדרעי
  34. ויאמר יהוה אל־משה אל־תירא אתו כי בידך נתתי אתו ואת־כל־עמו ואת־ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון
  35. ויכו אתו ואת־בניו ואת־כל־עמו עד־בלתי השאיר־לו שריד ויירשו את־ארצו

פסוקים מנוקד

  1. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי׃
  2. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם־נָתֹן תִּתֵּן אֶת־הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת־עָרֵיהֶם׃
  3. וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת־הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת־עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם חָרְמָה׃
  4. וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם־סוּף לִסְבֹב אֶת־אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ־הָעָם בַּדָּרֶךְ׃
  5. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל׃
  6. וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת־הָעָם וַיָּמָת עַם־רָב מִיִּשְׂרָאֵל׃
  7. וַיָּבֹא הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי־דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת־הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם׃
  8. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי׃
  9. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל־הַנֵּס וְהָיָה אִם־נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת־אִישׁ וְהִבִּיט אֶל־נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי׃
  10. וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת׃
  11. וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ׃
  12. מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד׃
  13. מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבוּל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי׃
  14. עַל־כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה אֶת־וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת־הַנְּחָלִים אַרְנוֹן׃
  15. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב׃
  16. וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת־הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם׃
  17. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ־לָהּ׃
  18. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה׃
  19. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת׃
  20. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל־פְּנֵי הַיְשִׁימֹן׃
  21. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל־סִיחֹן מֶלֶךְ־הָאֱמֹרִי לֵאמֹר׃
  22. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר־נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ׃
  23. וְלֹא־נָתַן סִיחֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת־כָּל־עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל׃
  24. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי־חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת־אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד־יַבֹּק עַד־בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן׃
  25. וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל־עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶיהָ׃
  26. כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת־כָּל־אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד־אַרְנֹן׃
  27. עַל־כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן׃
  28. כִּי־אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן׃
  29. אוֹי־לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם־כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן׃
  30. וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד־דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד־נֹפַח אֲשֶׁר עַד־מֵידְבָא׃
  31. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי׃
  32. וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת־יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ ויירש [וַיּוֹרֶשׁ] אֶת־הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר־שָׁם׃
  33. וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל־עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי׃
  34. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אַל־תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן׃
  35. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת־אַרְצוֹ׃

מקומות

  • אדרעי

    עירו של עוג מלך הבשן בנחלת חצי שבט מנשה.
    מזוהה כיום עם העיר דרעא בדרום סוריה (ר' יהוסף שוורץ).

  • דיבון

    עיר במואב, בנחלת גד.
    כיום מזוהה עם תל ליד העיירה ד'יבאן בירדן (אהרוני).

  • הר ההר (נגב)
  • חרמה?
  • חשבון

    בירת סיחון מלך האמורי (במדבר, כא, כו). מקובל לזהותה עם חסבאן שמצפון למידבא, המשמרת את השם המקראי הקדום.

  • יהץ, יהצה
  • יעזר

    עיר וחבל ארץ בעבר הירדן המזרחי.

  • מידבא
  • עיי העברים

    מתחנות בני ישראל במדבר על גבול מואב.

  • ערד

    עיר מבצר בנגב המזרחי, גובלת עם יהודה.
    מזוהה עם תל ערד כשמונה ק"מ ממערב לערד החדשה.

  • נחל ארנון

    נחל ארנון המזוהה עם ואדי אל-מוג'יב הוא נחל איתן הזורם ממזרח למערב ונשפך לים המלח. נחל זה חוצה את השטח שממזרח לים המלח וקשה לחציה, לכן הוא מהווה גבול טבעי.

  • נחל יבוק

    נחל בעבר הירדן המזרחי, נשפך לירדן.

  • נחל זרד

    נחל זרד הנמצא ממזרח לים המלח מתואר במקרא כנקודה האחרונה במסעי בני ישראל במדבר. חציית נחל זרד מסמלת למעשה את כניסת בני ישראל לארץ הנושבת (במדבר כא, יא-יב; דברים ב ח-יד).

  • מואב

    ארץ מואב היא רמה הררית פוריה ומשופעת במשקעים ממזרח לים המלח.
    גבולותיה הגיאוגרפיים: מצפון: נחל חשבון והמשכו ואדי כפרין, המשתפך אל הירדן. מדרום ואדי אל-חסה(נחל זרד) המשתפך אל ים המלח. ממערב: ים המלח. ממזרח: מדבר מואב.

  • עמון

    עמון או בני עמון הוא עם וממלכה ששכנה במזרח הגלעד באזור העיר רבת עמון.

  • אדום

    ארץ אדום היא מקום מושבה של ממלכת אדום.
    גבולותיה: מצפון: נחל זרד. ממערב: נחל הערבה. מדרום: מערכת מבצרים לאורך הקצה הדרומי של המישור. ממזרח: המדבר.

  • בשן

    אזור נרחב המכוסה בסלעי בזלת, ממזרח לירדן ומצפון לירמוך, הכולל את רמת הגולן ודרום סוריה.
    בבשן ישנם שטחים נרחבים הראויים לחקלאות בעל ואזורים אחרים הראויים למרעה.

  • הר ההר (נגב) (?)
  • נגב

    הנגב הוא האיזור הדרומי של ארץ ישראל, הנמצא בגבול שבין הארץ המיוּשֶׁבֶת לבין המדבר. שורש המילה "נגב" משמעותו "יָבֵש", בגלל אוֹפיוֹ היבש והמדברי של איזור זה. העיר המרכזית בנגב היא באר שבע. בגלל מיקומו הגיאוגרפי של הנגב בדרום הארץ, המילה "נגב" משמשת במקרא פעמים רבות במשמעות של "דָרוֹם": "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה" (בראשית כ"ח 28).