במדבר-פרק-22

ביאורים

• וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דרומה וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

• וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מלך מואב אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי.

• – וַיָּגָר, פחד מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב, גדול הוּא. יתרה מזו – וַיָּקָץ, מאס מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אכן, ישראל נצטוו לא להציק למואב, וישראל לא התגרו במואבים, אך נוכחותם סמוך לארצם הטרידה את מנוחתם.

• וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי, מנהיגי מִדְיָן, שהיו שבטים נודדים ששכנו בקרבת מואב : עַתָּה יְלַחֲכוּ, ילקקו, יאכלו הַקָּהָל הגדול של ישראל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה. גם אם יימנעו מלהתקיף אותנו, כדי להתקיים כאן הם יאכלו ויכלו את כל מה שסביבם. והכתוב מעיר: וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא. ייתכן שהוכתר באותה עת, והיה מלך חדש.

• – וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים, שליחים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה, אל המקום הנקרא פתור אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר, נהר פרת, הרחק ממואב צפונה, אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ של בלק, או: של בלעם. לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר: הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין, מראה הָאָרֶץ. בהפלגה: כיוון שהעם מכסה את כל העולם, מראה האדמה נעלם. וְהוּא – העם הזה יֹשֵׁב מִמֻּלִי.

• וְעַתָּה, לְכָה, לך נָּא אָרָה, קלל לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי, אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ – אני ואתה, אני ומדין, או: אוכל לנכות מגודלו, לפגום בו, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ. כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ – מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, תקלל – יוּאָר, יקולל. כיוון שאתה קוסם ונביא גדול, ברכותיך וקללותיך מתקיימות.

• וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם, הן כדי להנחותם בדרך ולסייע להם לנווט, הן ככלי עבודה שיוכלו להציע לבלעם, אם יטען שכליו אינם מוכנים בידו. וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם לאחר נסיעה ארוכה למדי, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו את דִּבְרֵי בָלָק.

• וַיֹּאמֶר בלעם אֲלֵיהֶם – אל זקני מואב ומדין : לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי. אני מניח שבחזיון הלילה ה' יתגלה אלי. וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם והמתינו להתגלות החלום.

• – וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר כדי לפתוח בדברים עמו : מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ?

• וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים: בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי:

• הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין, מראה הָאָרֶץ, האדמה. ו עַתָּה, לְכָה, לך קָבָה, קלל לִּי אֹתוֹ. אוּלַי בעקבות קללתך ייחלש, ואז אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו.

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם: לֹא, אל תֵלֵךְ עִמָּהֶם. לֹא תָאֹר, תצליח לקלל אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא.

• וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק: לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן, סירב ה' לְתִתִּי, לאפשר לי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. אין לי בררה, שכן קיבלתי מסר חד –משמעי מה', ואני סר לפקודותיו. בלעם רואה עצמו כעבד ה' ולא כעובד לפולחן זר.

• וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק, וַיֹּאמְרוּ: מֵאֵן, סירב בִּלְעָם הֲלֹךְ, ללכת עִמָּנוּ. נראה שבלעם לא ציטט את דברי ה' במדויק, אלא אמר באוזניהם דברים שמתוכם הבינו שיש מה שמעכב את בלעם. מן ההמשך עולה שהשרים לא הבינו את תשובתו כלאו גמור ומוחלט. בלק חשב שהמשלחת הראשונה לא הצליחה במשימה, משום שלא הייתה מרשימה דיה.

• וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה.

• וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ: כֹּה אָמַר לנו בָּלָק בֶּן צִפּוֹר לומר לך : אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ, מללכת אֵלָי,

• כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה, רק לְכָה נָּא קָבָה, קלל לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה.

• וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק: גם אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה. אני חוזר ואומר שאינני ברשות עצמי. אני שליח או כלי ביד ה', ואוכל לפעול רק לפי הוראותיו.

• וְעַתָּה, שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה, שהרי ייתכן שגם הלילה אזכה בחזון נבואי, אמסור את הצעתכם, וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי ואומר אותו לכם.

• וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ מסר שונה : אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים – קוּם לֵךְ אִתָּם. מותר לך ללכת אתם לשם כך, אַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ – אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. הותר לך רק ללכת למואב, אך עליך לזכור שאתה עדיין נתון בידי לעשות כרצוני, ואינך יודע מה תעשה שם.

• – וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. זו הייתה דרך רחוקה, אבל הוא הסכים לצאת אליה.

• וַיִּחַר אַף, כעס אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא. דבריו הראשונים של אלוקים היו ברורים: אל תלך ואל תקלל את העם. שאלתו השנייה הייתה בגדר הפצרה. לכן קיבל היתר דחוק ללכת עם האנשים בלבד. בהליכתו עמם ניכר שהיה מעוניין בכך מצד עצמו, אלא שכעבד ה' נאלץ למצוא פשרה. על כן ה' כעס עליו. וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן, למכשול לוֹ, וְהוּא – בלעם, שהיה אדם מכובד רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.

• וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב, עומד בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ. לא ברור מה ראתה וידעה האתון, אך בוודאי חשה באיום של ממש, וַתֵּט, נטתה הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה. וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ שוב אל הַדָּרֶךְ.

• – וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל, בשביל שבין הַכְּרָמִים, גָּדֵר של כרם מִצד זֶּה של המשעול וְגָדֵר מִצד זֶּה, והמלאך – באמצע.

• וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר כדי לעקוף את המלאך, שנוכחותו לא מילאה את כל רוחב המשעול. מצד אחד, האתון הוכתה כדי שתמשיך ללכת; מצד שני, מולה עמד דבר נורא. לכן נטתה הצדה. וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, שבלטה מגוף האתון, אֶל הַקִּיר. וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ בשל התנהגותה התמוהה בעיניו.

• וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' ל עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. עתה כל המעבר היה חסום.

• וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' – וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם. וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן, ואולי הפעם מכות קשות יותר – בַּמַּקֵּל.

• – וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים, פעמים ? אדם אחר היה אולי מתעלף לשמע מלותיה של האתון, אך בלעם היה רגיל בדברים החורגים מן הרגיל, ולכן ענה לה בפשטות.

• וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן: כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי! לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי – כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ, הייתי הורג אותך.

• וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם: הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַאם הַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, הייתי רגילה לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה, דבר כזה עד עתה? וַיֹּאמֶר: לֹא עשית לי כך מעולם. אינני יודע מה קרה לך.

• וַיְגַל, גילה ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ. וַיִּקֹּד בלעם וַיִּשְׁתַּחוּ, והשתחווה לְאַפָּיו, לפני המלאך.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה': עַל מָה, מדוע הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, אני הוא המכשול שעצר אותך כִּי יָרַט, נטה הצדה, האתון עיוותה את הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי, למולי.

• וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים, פעמים. אוּלַי, אילולא נָטְתָה מִפָּנַי, והמשיכה להתקדם – כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה, אותך הָרַגְתִּי, וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי, לה לא היה קורה דבר. היא הצילה אותך.

• וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה': חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ. וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אם הליכתי אינה מוצאת חן בעיניך, אָשׁוּבָה לִּי.

• וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם: לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים, כפי שאמר לך ה' בחזון הלילה, וְאֶפֶס, ואולם, רק אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ – אֹתוֹ תְדַבֵּר. אין לך רשות לדבר דברים אחרים בתור נבואה. וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם הלאה עִם שָׂרֵי בָלָק. כנראה שרי בלק לא ראו דבר חריג עד כה, מלבד התנהגותה המוזרה של האתון, ודיבוריו של בלעם שלא הופנו אל איש. אולם הם ידעו שבלעם קוסם הרואה ישויות שהם אינם יכולים לקלוט. שליחים הודיעו למלך על התקרבותו של בלעם.

• וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם, וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב, אותה העיר אֲשֶׁר עַל גְּבוּל שפת נחל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל.

• וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם: הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ פעם אחת לִקְרֹא לָךְ, לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי קודם? הַאֻמְנָם חשבת ש לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ, ולהעניק לך את הגמול הראוי?! הרי אני מלך.

• וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק: אמנם סירבתי בתחילה, אבל הִנֵּה בסופו של דבר בָאתִי אֵלֶיךָ. עַתָּה, הֲאם אתה סבור ש יָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה, כל מה שארצה?! הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי – רק אֹתוֹ אֲדַבֵּר, אוכל לדבר. אני מצהיר מראש שאינני אלא שליח לביטוי דברי ה'. מזה תוכל להבין מדוע לא באתי בתחילה.

• וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק, וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת, שם של מקום מרכזי ופומבי.

• וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן, וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר היו אִתּוֹ. בלעם ומלוויו קיבלו מתנות מזון גדולות ולנו בקריית חוצות.

• וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ אל בָּמוֹת בָּעַל שבראש ההרים, וַיַּרְא מִשָּׁם את קְצֵה מחנה הָעָם. מחנה ישראל היה גדול מאוד, ולפי המסורת השתרע על כ –12 קמ. מרחב כה גדול קשה לראות אם אין עומדים במקום סמוך וגבוה. לאחר שבלק הוביל את בלעם אל המקום שממנו יוכל לראות את קצה העם, הוא הזמין אותו להפעיל את כוחותיו.