במדבר-פרק-24

ביאורים

• וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, וכבר אין טעם לחפש דרך נוספת לקללם, וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים, ניחושים, קסמים, שהרי ניחושים אלו לא הוכיחו את עצמם. על כן – וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו, פנה אל המדבר, ממזרח למואב, ולא ניסה דבר.

• – וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן בשקט לִשְׁבָטָיו, ואז וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים.

• וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ של בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם, פְּתוח הָעָיִן.

• נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל בזמן ההתגלות, כדרכם של נביאים שאינם עומדים בעצמת הנבואה, ולמרות שבנפילתו נראה שהוא חסר כל תודעה, הוא גְלוּי עֵינָיִם, הדברים גלויים לעיניו. לאחר הכותרת שבה תיאר את עצמו, בלעם פותח את הנבואה בדברי ברכה פשוטים:

• מַה טֹּבוּ, כמה יפים אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל!

• כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, המתפשטים ממקום למקום, כְּגַנֹּת, כמו גינות הצומחות ומשגשגות עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים מין צמחי בושם ש נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. לרוב הארז נטוע בהרים ולא על גבי המים. זהו אפוא דימוי מפליג לגודלם ועצמתם של ישראל: הארז גדול ושגיא גם כך; ואילו היו גדל ליד המים – על אחת כמה וכמה.

• יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו. מדליי ישראל ישפעו עוד ועוד מים, וְזַרְעוֹ יצמח ויתפשט הלאה בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם, יתרומם מֵעל אֲגַג מלך עמלק, מַלְכּוֹ של ישראל, וְתִנַּשֵּׂא, ותתעלה מַלְכֻתוֹ של ישראל.

• אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם – כְּתוֹעֲפֹת, כקרני רְאֵם לוֹ. הוא אדיר ובולט. אלוקים, שעצמתו הגלויה לעיני כול דומתה כאן לקרני ראם, שהוא חיה צמחונית, מדומה מיד גם לאריה טורף – יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, אויביו, וְאת עַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם, יגרוס, יפורר, או: ישאיר מהחיות את עצמותיהם בלבד. וְאת חִצָּיו, החצים שיורים כנגדו יִמְחָץ, ישבור.

• כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי. כשהעם יושב על מקומו ואינו עורך מלחמה, הוא דומה לרביצתו המפוארת והעצומה של אריה, וּכְלָבִיא – מִי יְקִימֶנּוּ. אף אחד לא יעז להתגרות בו. מְבָרֲכֶיךָ – בָרוּךְ, וְאֹרֲרֶיךָ, מקלליך – אָרוּר.

• וַיִּחַר אַף, כעס בָּלָק אֶל, על בִּלְעָם, שכן נבואה זו כולה מתארת את הצלחתם של ישראל בהווה ובעתיד. וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו בצער. וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם: לָקֹב, לקלל את אֹיְבַי קְרָאתִיךָ – וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלשׁ פְּעָמִים!

• וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ. חזור הביתה. אָמַרְתִּי שאם תצליח כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ – וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' המדבר מגרונך מִכָּבוֹד.

• וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק: אין לך סיבה לכעוס עלי, הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר:

• אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב – לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי. אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' – אֹתוֹ אֲדַבֵּר. אני מבין שלא תשלם לי מפני שלא עשיתי כרצונך; אני מקבל גם שלא תכבד אותי מפני שלא הצלחתי להגשים את חלומותיך; אולם אכזבתך ממני אינה מוצדקת. לא הטעיתי אותך, שהרי הודעתי לך מראש שכוחי מוגבל.

• וְעַתָּה, הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי, אבל לְכָה אִיעָצְךָ, אחווה לך דעה, שהיא בעצם ידע נבואי נוסף לגבי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. לעומת הנבואות הקודמות, שבעיקרן התייחסו להווה, נבואה זו תחול בעתיד, אך קשה לדעת לאיזו תקופה בדיוק היא מתייחסת.

• וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, מליצתו וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ, בן בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. זו אותה פתיחה שהופיעה בברכתו הקודמת, שיש בה הצגת עצמו ואף התפארותו של מי שרואה עצמו נביא יודע –כול.

• נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, אשר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל, בזמן ההתגלות וּגְלוּי עֵינָיִם, הדברים נגלים לעיניו.

• אֶרְאֶנּוּ, אני רואה דברים – וְלֹא עַתָּה, אבל הם לא יקרו עכשיו. אֲשׁוּרֶנּוּ, אני צופה בחזון – וְלֹא יתממש ב קָרוֹב. אינני יודע מתי תתגשם נבואתי, אך אני חוזה שיהיה זה בעתיד הרחוק. דָּרַךְ, יעלה, ייָּרה כמן הקשת המתוחה כּוֹכָב, מנהיג מזהיר מִיַּעֲקֹב, וְקָם, ויקום שֵׁבֶט מושלים מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ, יכה וישבור את פַּאֲתֵי, קצות מוֹאָב, וְקַרְקַר, וישחית את כָּל בְּנֵי שֵׁת, בני האדם.

• וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה. ישראל יירשו וינחלו את אדום. וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר, אדום, שהם אֹיְבָיו של ישראל, שהרי האדומים לא הרשו לישראל לעבור בגבולם. וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה, יעשה חָיִל.

• וְיֵרְדְּ, וירדֶּה שליט שיבוא מִיַּעֲקֹב, וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר, מכל ערי אדום, או: מכל עיר.

• וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק, בין שבעיניו ראה אותם שוכנים בקרבת ישראל, ובין שראה אותם בחזונו. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, עמלק היה העם הראשון שנלחם עם ישראל, וְאַחֲרִיתוֹ, וסופו עֲדֵי אֹבֵד, אבדון.

• וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי, בניו של יתרו ובני משפחתו, שכנוודים היו קשורים עם העמלקים. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: אֵיתָן, חזק ומוצק מוֹשָׁבֶךָ, וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ, שמשם אי אפשר להעבירך, שכן אתה ידיד לישראל.

• כִּי אִם, כאשר בכל זאת יִהְיֶה לְבָעֵר, יסולק קָיִן – עַד מָה, מתי אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ?! אשור תשבה אותך רק באופן זמני.

• וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: אוֹי! מִי יִחְיֶה, ישרוד מִשֻּׂמוֹ אֵל, כאשר אלוקים ישים ידו ויפעל בעולם?! באותם ימים יבואו עמים רחוקים לכבוש את האזור:

• וְצִים, עמים יורדי ים יֵצאו מִיַּד כִּתִּים, בני רומא, או: בני יוון, וְעִנּוּ את אַשּׁוּר, וְעִנּוּ את עֵבֶר, את כל בני עבר הנהר, ולא רק את ישראל. וְגַם הוּא, העם המענה הזה עֲדֵי אֹבֵד, יאבד. בלעם מתאר תבנית גולמית של ההיסטוריה הרחוקה: עמים גדולים ישברו את העמים שקדמו להם, ולבסוף גם הם עצמם יישברו. רק ישראל והקרובים אליהם, כמו הקיני, ישרדו. נבואה זו רלוונטית גם למואב, שהרי עולה ממנה שגם אם המואבים יחזיקו מעמד לפי שעה, בסופו של דבר הם ייכבשו ויישברו.

• וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ בלא שקיבל דבר. לאחר חזרתו לביתו כנראה חדל מלהתנבא נבואות גדולות. מן ההמשך לומדים כי בדרכו חזרה יעץ עצות נבזיות כנגד ישראל – והפעם לא כנביא אלא כאדם פרטי ואולי כקוסם. וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ מאוכזב ומתוסכל, לאחר ששמע כי לא נשקף עתיד לעמו בטווח הרחוק, ואילו קיומם של ישראל יתמיד.