במדבר-פרק-30

ביאורים

• וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה בעניין קרבנות המוספים של מועדי השנה.

• וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, ראשי השבטים, המשמשים כמועצה עליונה של עם ישראל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': דין כללי ועקרוני:

• אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ הִשָּׁבַע, אם יישבע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר, להצהיר על הימנעות מעשייה או מקבלת הנאה כלשהי עַל נַפְשׁוֹ – לֹא יַחֵל, יחלל ויבטל את דְּבָרוֹ, דיבורו. כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. כאן נכנסים ההיבטים החברתיים :

• וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר כאשר היא בְּבֵית אָבִיהָ, כשהיא אינה נשואה, בִּנְעֻרֶיהָ,

• וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, וְאם כאשר יגיע הדבר לאוזניו הֶחֱרִישׁ, ישתוק לָהּ אָבִיהָ, לא יתערב בנדרה ולא יביע כל התנגדות – וְקָמוּ, יתקיימו כָּל נְדָרֶיהָ, וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם, והיא תחויב לקיימם.

• וְאִם הֵנִיא, ביטל, עיכב אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ על דבר הנדר – כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, נדריה החיוביים והשליליים לֹא יָקוּם, יחולו, וַה' יִסְלַח לָהּ על כך שאין היא מקיימת את הנדר שיצא מפיה, כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, והיא לא חיללה את דברה מרצונה.

• וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה, התקדשה לְאִישׁ, וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ. אם נערה שנדרה כשהייתה רווקה, התארסה אחר כך לאיש –

• וְשָׁמַע אִישָׁהּ, בעלה, שנדרה עוד קודם, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, הוא ישתוק ביום שבו ישמע על דבר הנדר, ולא יביע את התנגדותו – וְקָמוּ נְדָרֶיהָ, וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ.

• וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ, יביע את התנגדותו וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ – ואז ה' יִסְלַח לָהּ למרות שלא עמדה בנדרה, משום שעליה לעשות את רצון בעלה.

• וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה, שאינה כפופה לסמכות כלשהי שכן יצאה מרשות אביה עם נישואיה ומרשות בעלה עם הגירושין או האלמנות – כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ.

• וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה, אם נדרה או נשבעה בעת שהייתה נשואה, וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ, לֹא הֵנִיא, עיכב אֹתָהּ – וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ, וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם.

• וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ – כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם. אִישָׁהּ הֲפֵרָם, וַה' יִסְלַח לָהּ.

• כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ – אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. זכות הבעל להפר את נדרי אשתו אינה חלה על כל הנדרים, אלא רק על 'נדרי עינוי נפש', כלומר על נדרים שיש בהם משום פגיעה ועינוי לאשה, או על נדרים הנוגעים ביחסיהם.

• וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם – וְהֵקִים בכך אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, הֵקִים אֹתָם, הנדרים מקוימים ואי אפשר יהיה להפר אותם עוד כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ.

• וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ ולא הגיב בו ביום – וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ. הוא אשם בעוון של חילול הנדר, ולא היא, מפני שהיא שגגה כשחשבה שבסמכותו להפר. לסיכום:

• אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ.