משלי-פרק-13

ביאורים

• בֵּן חָכָם הוא זה ששמע מוּסַר אָב, וְְלֵץ, אדם ציני, שאינו מתחשב ואינו לומד, לֹא־שָׁמַע גְְּעָרָה.

• מִפְְּרִי פִי־אִישׁ יֹאכַל טוֹב, האדם ייזון מדיבוריו הטובים , וְְנֶפֶשׁ בֹּגְְדִים תאכל חָמָס, עוול.

• נֹצֵר, השומר את פִּיו מדיבורים מיותרים שֹׁמֵר בכך את נַפְְְשׁוֹ, ולעומתו, פֹּשֵׂק שְְׂפָתָיו ומספר הכול ללא אבחנה – מְְחִתָּה, שבר, מוקש לוֹ.

• מִתְְְאַוָּה וָאַיִן, ללא סיפוק נַפְְְשׁוֹ של ה עָצֵל, וְְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְְּדֻשָּׁן, שבעת רצון ונחת.

• דְְּבַר־שֶׁקֶר יִשְְְׂנָא ה צַדִּיק, וְְה רָשָׁע יַבְְְאִישׁ, יעורר מיאוס וְְיַחְְְפִּיר, יבייש.

• צְְדָקָה, גם במשמעות צדק ויושר, תִּצֹּר, תשמור על תָָּם־דָּרֶךְְְ, מי שהוא תמים בדרכו, וְְה רִשְְְׁעָה תְְּסַלֵּף, תשנה לרעה את איש ה חַטָּאת.

• יֵשׁ מִתְְְעַשֵּׁר, מתחזה לעשיר וְְאֵין לו כֹּל, ויש מִתְְְרוֹשֵׁשׁ לכאורה, וְְלו הוֹן רָב.

• כֹּפֶר נֶפֶשׁ־אִישׁ עָָשְְְׁרוֹ, עושרו של אדם יכול לשמש כופר נפש בעבורו בזמן מסוים, וְְרָשׁ לֹא־שָׁמַע גְְּעָרָה, הגערה לעני לעתים חסרת משמעות . מצד אחד, מהעני ייחסכו איומים שהעשיר חשוף להם, מפני שאין בכוחו לשלם. ומצד אחר, עני שחטא איננו יכול לכפר על מעשיו משום שאין לו במה לשלם עליהם.

• אוֹר־צַדִּיקִים יִשְְְׂמָח, ידלק ויאיר. זהו ביטוי פיוטי המבטא חיבה לאור. ולעומתו – ואולי גם בעקבותיו – וְְנֵר רְְשָׁעִים יִדְְְעָךְְְ, מתמעט והולך. נפש הצדיק מכונה כאן ‘אור' לעומת נפשו של הרשע – ‘נר', שכן אצל הרשע הכלי הגשמי עיקר, ואורו מועט וזמני.

• רַק־בְְּזָדוֹן, ברמיסה וחוסר התחשבות יִתֵּן מַצָּה, ייצור מריבות, ומנגד – אֶת־נוֹעָצִים, עם מי שנועץ באחרים תימצא חָָכְְְמָה, משום שהוא פועל באופן שקול ומחושב.

• הוֹן שנוצר מֵהֶבֶל, בחוסר מעש או במעשים פזיזים יִמְְְעָט, ומי ש קֹבֵץ עַל־יָד, האוסף מעט מעט בסבלנות יַרְְְבֶּה רכוש. לא תמיד מגיע ההון בכמויות גדולות, ולעתים דווקא אנשים שפועלים כראוי ובמתינות צוברים רכוש גדול.

• תּוֹחֶלֶת מְְמֻשָּׁכָה, ציפייה ממושכת שאינה מתממשת גורמת מַחֲלָה ל לֵב, וְְעֵץ חַיִּים, לאדם כאשר תַּאֲוָה בָאָה. כשרצונו של אדם מתגשם, הוא מתחייה מחדש. או: על ידי חיבור ל'עץ החיים' – מקור הטוב והחכמה, התאווה מתמלאת.

• בָּז לְְדָבָר כלשהו יֵחָבֶל לוֹ, עתיד להיות מוכה ולסבול על ידו. בכל תחום על האדם להיזהר שלא לבוז לדבר. בסוף הוא ייתקל באותו דבר עצמו בזמן או במקום אחר וייפגע. וִירֵא מִצְְְוָה, לא רק שלא בז לה אלא נוהג בכבוד כלפיה ודבק בה – הוּא יְְשֻׁלָּם, יבוא על שכרו.

• תּוֹרַת חָכָם היא מְְקוֹר חַיִּים ומסייעת לו לָסוּר מִמֹּקְְשֵׁי מָוֶת. תורתו של החכם ולימודו מונעים ממנו ליפול ברע.

• שֵׂכֶל־טוֹב יִתֶּן־חֵן. בין ההיבטים השונים של נשיאת החן וסיבותיה, גם השכל הטוב מעניק חן, וְְאילו דֶרֶךְְְ בֹּגְְדִים עומדת אֵיתָן, קשה, קשוחה ומבוצרת בעמדתה ואינה לומדת משום דבר אחר, ובתור שכזו אינה נושאת חן בעיני הבריות.

• כָָּל־עָרוּם, נבון יַעֲשֶׂה מעשיו בְְדָעַת, וה כְְְסִיל במעשיו יִפְְְרֹשׂ, שוטח סביבו אִוֶּלֶת. הטיפשות מקיפה אותו מכל צד.

• מַלְְְאָךְְְ, שליח רָשָׁע, בעיקר כזה שאינו ממלא את שליחותו כראוי, יִפֹּל בְְּרָע שהוא עצמו גרם, וְְצִיר אֱמוּנִים, שליח נאמן מביא מַרְְְפֵּא. השאלה אם השליח מהימן או בלתי מהימן עשויה להשפיע על עניינים של חיים ומוות.

• רֵישׁ, עוני וְְקָלוֹן, ובושה יבואו על מי ש פּוֹרֵעַ מוּסָר, מופקר שאינו שומע בקול מוכיחו , ולהפך – שֹׁמֵר תּוֹכַחַת יְְכֻבָּד, יזכה בכבוד.

• תַּאֲוָה של אדם נִהְְְיָה, הושלמה, היא תֶּעֱרַב, תנעם לְְנָפֶשׁ, וְְתוֹעֲבַת כְְּסִילִים סוּר מֵרָע. הטיפשים הולכים בדרך שאינה מאפשרת שתאוותם תושלם בזמן מן הזמנים, ובכך הם מתקרבים לרע. לחלופין: תועבה היא בעיני הכסילים לסור מהרע כאשר נפשם מתאווה לו.

• הוֹלֵךְְְ אֶת, המתלווה תמיד אל ה חֲכָמִים יֶחְְְכָּם בעצם ההימצאות בחברתם, וְְרֹעֶה, מנהיג או המתרועע בחברת כְְסִילִים יֵרוֹעַ, יישבר, ייפגע.

• חַטָּאִים, אנשי החטא תְְּרַדֵּף רָעָה, הרעה עצמה תפגע בחוטאים, וְְאֶת־צַדִּיקִים יְְשַׁלֶּם־טוֹב. הטוב בעצמו ישלם להם את גמולם.

• טוֹב יַנְְְחִיל בְְּנֵי־בָנִים, יזכה להנחיל נחלה לבני בניו, וְְצָפוּן, שמור לַצַּדִּיק חֵיל, עושרו וכוחו של ה חוֹטֵא, ואילו לו עצמו לא יישאר דבר.

• רָָב־אֹכֶל, אוכל רב יש ל נִיר, חרישתם של רָאשִׁים, עניים. העני, שאין לו בררה אלא להשקיע בדברים עד תומם, מפיק ברכה ממעשה ידיו. ומנגד – יֵשׁ נִסְְְפֶּה בְְּלֹא מִשְְְׁפָּט. קורה שגם כשאנשים משקיעים, אין הם מצליחים, והם אובדים.

• חוֹשֵׂךְְְ שִׁבְְְטוֹ, מקלו, מי שנמנע מהכאת בנו הוא בעצם שׂוֹנֵא בְְנוֹ. באופן כזה הילד לא ילמד דבר, ונמצא שאביו הזיק לו, וְְאֹהֲבוֹ, האוהב את בנו שִׁחֲרוֹ, מקדים או מבקש לו מוּסָר. הוא דואג לייסר אותו, ובכלל זה גם משתמש לפעמים בשבט. חיי חופש שאין בהם כל מורא או משטר – מסוכנים.

• צַדִּיק אֹכֵל לְְשֹׂבַע נַפְְְשׁוֹ, כדי צורכו, ואם יש לו יותר ממה שנצרך לו, הוא יניח את התוספת, וּבֶטֶן רְְשָׁעִים תֶּחְְְסָר. הרשע לעולם אינו שבע, הוא משתוקק תמיד לעוד, ובטנו מרגישה תמיד שחסר לה דבר – מה.