משלי-פרק-17

ביאורים

• טוֹב פַּת חֲרֵבָה, יבשה, ללא תוספות או מטבלים וְְחיי שַׁלְְְוָה־בָהּ, עמה, יותר מִבַּיִת מָלֵא זִבְְְחֵי־רִיב, בית שאוכלים בו ארוחות דשנות, ויושביו מתקוטטים זה עם זה בשנאה. עניין אחר, שגם הוא קשור להבחנה בין הנראה לעין לבין הממשי:

• עֶבֶד־מַשְְְׂכִּיל, מצליח, שעושה עבודתו נאמנה, עשוי ש יִמְְְשֹׁל בְְּבֵן מֵבִישׁ, לא – יוצלח שאינו ממלא את חובותיו. בשעת מבחן יעלה העבד למעמד גבוה יותר מן הבן מפני שהוא האיש הנאמן היחידי במשפחה, ומאחר שאפשר לסמוך עליו. ויתרה מזו – בְְְתוֹךְְְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה. בסופו של דבר העבד יקבל חלק בירושה, באופן רשמי או לא רשמי.

• מַצְְְרֵף הוא כלי הזיקוק לַכֶּסֶף, וְְה כוּר הוא תנור ההתכה לַזָּהָב, באמצעות הכלים הללו אפשר לראות באיזו מידה המתכת נקייה, וּבֹחֵן לִבּוֹת – ה'. לבו של אדם נבחן רק על ידי ה'. רק הוא יכול לבדוק את טוהר לבו של האדם ואת הסיגים המעורבים בו. אפילו האדם עצמו אינו מודע תמיד לעקמומית שבלבו.

• מֵרַע, הרוע מַקְְְשִׁיב עַל־שְְְׂפַת־אָוֶן, שפה של רשעות ושל חטא, וה שֶׁקֶר מֵזִין, מאזין או ניזון עַל־לְְשׁוֹן הַוֹּת, לשון קטלנית. בסביבה של שיח פוגעני יימצאו הרוע והשקר. הם אלה שמאזינים לשיחות כאלו ונהנים מהן.

• לֹעֵג לָרָשׁ, לעני מכל סיבה שהיא – בגדיו המרושלים, אורח חייו העלוב וכיוצא באלו, אינו רק נוהג שלא כראוי מבחינה אנושית, אלא אף חֵרֵף את עֹשֵׂהוּ, בוראו של הרש – הקדוש ברוך הוא. בסופו של דבר לא העשיר ולא העני יצרו את עצמם, העוני והעושר משתלשלים מחשבונות של מעלה. וה שָׂמֵחַ לְְאֵיד, לאסונם של אחרים לֹא יִנָּקֶה. גם אם בני אדם לא יענישו את השמח לאיד, ה' ידאג לכך.

• עֲטֶרֶת, קישוט ואות כבוד ל זְְקֵנִים – הימצאותם של בְְּנֵי בָנִים. הנכדים נותנים לסביהם נחת וכבוד, שכן הנכדים נוסכים בהם ביטחון, והזקנים רואים בהם ממשיכיהם, ומצד אחר – תִפְְְאֶרֶת בָּנִים הם אֲבוֹתָם. האבות שהם אנשי מעלה, הם תפארת לבנים. יש כאן קשר הדדי – הבנים מתפארים באבות המשפחה, והזקנים – בנכדיהם או במעשי נכדיהם.

• לֹא־נָאוָה, נאָה לְְנָבָל, איש שעינו רעה שְְׂפַת־יֶתֶר, דיבורים מיותרים. מוטב שהקמצן ישתוק ולא ידבר גבוהה. דיבוריו לא יוסיפו לו כבוד , אַף כִּי, ודאי וודאי שלא נאה לְְנָדִיב, הדמות המכובדת, ההפוכה מהנבל שְְׂפַת־שָׁקֶר. קורה שאנשים נדיבים מגזימים בתיאור נדיבותם, ומספרים על גודל מפעליהם דברים שלא היו ולא נבראו. כאן בא תיאור של מה שקורה במציאות, לא הוראה התנהגותית:

• אֶבֶן־חֵן כך הַשֹּׁחַד בְְּעֵינֵי בְְעָלָיו, הנותנים אותו. אדם שמוכן לרפד את דרכו בשוחד אֶל־כָָּל־אֲשֶׁר יִפְְְנֶה יַשְְְׂכִּיל, יצליח. השערים ייפתחו בפניו והחוקים יסורו מדרכו, כאילו היה בידו קמע, מעין אישור כניסה כללי.

• מְְכַסֶּה־פֶּשַׁע, בין שמעלים את הפשע באופן מכוון בין מי שאינו רואה פשע, הדבר נובע מכך שהוא מְְבַקֵּשׁ אַהֲבָה. מכיוון שהוא אוהב מישהו או משהו, אין הוא מעוניין להסתכל על פשעיו, להתבונן בהם ולחשוף אותם, ולעומתו שֹׁנֶה בְְדָבָר, החוזר ומזכיר שוב ושוב את הפשע, מַפְְְרִיד, יוצר מריבה ופירוד בינו לבין אַלּוּף, ידיד, או: שר גדול.

• תֵּחַת, תגרום צער וייסורים, או: תחדור לעומק ה גְְּעָרָה שגוערים בְְאדם ש מֵבִין, יותר מֵהַכּוֹת כְְּסִיל מֵאָה מלקות. על הטיפש לא יעשו רושם אפילו מאה מלקות, ואילו הנבון – די שיגערו בו פעם אחת. אנשי חינוך יודעים היטב שרמת רגישותו של התלמיד היא גורם חשוב באשר ליעילות ההשפעה של התהליך החינוכי עליו.

• אַךְְְ, רק מְְרִי, דברי רוגז ומרירות יְְבַקֶּשׁ איש רָע, וּלבסוף – מַלְְְאָךְְְ אַכְְְזָרִי יְְשֻׁלַּח־בּוֹ עצמו.

• פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל, שהוא מפחיד ומסוכן בְְּאִישׁ, וְְאַל־כְְּסִיל בְְּאִוַּלְְְתּוֹ. עדיפה פגישה עם חיית טרף מאיימת מפגישה עם שוטה בשעה שהוא נוהג בטיפשותו, שכן הוא עלול להיות מסוכן ביותר. הטיפש אינו פועל מתוך כוונות רעות בהכרח, אבל ביכולתו לסבך אדם בלי שיימצא לו מוצא.

• מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה – עונשו הוא ש לֹא־תָמוּשׁ, תסור רָעָה מִבֵּיתוֹ. הרעה תרדוף אחריו.

• פּוֹטֵר, פותח סכר מַיִם היא רֵאשִׁית מָדוֹן, קטטה. פעמים רבות מריבה מתחילה בדבר קטן והיא מתפתחת במהירות כמו פתיחה של סכר. המים הזורמים בכוח בלתי נשלט מרחיבים את הפתח עוד ועוד עד שהם שוצפים וגורפים הכול. כך הקטטה תצא משליטה ותתגבר, וְְלכן לִפְְְנֵי הִתְְְגַּלַּע, שמתפרץ הָרִיב – נְְטוֹשׁ, עזוב. כיוון שריב דורש שני צדדים, אם תעזוב אותו בזמן הנכון, הוא ידעך.

• מַצְְְדִּיק רָשָׁע וּמַרְְְשִׁיעַ צַדִּיק – תּוֹעֲבַת ה' גַּם־שְְׁנֵיהֶם, שהרי העוול הוא עוול בשני המקרים. ה' שונא כל שיפוט שאינו נכון בעליל.

• לָמָּה־זֶּה, לשם מה מְְחִיר, תשלום בְְּיַד־כְְּסִיל לִקְְְנוֹת חָָכְְְמָה, מה יועיל לטיפש שכר הלימוד שישלם במוסד גבוה זה או אחר, וְְלֶב, ושכל אָיִן?! חכמים פירשו את הכתוב הזה כמתייחס לאנשים שיש בהם תורה, ואין בהם יראת שמים.

• בְְּכָָל־עֵת אֹהֵב הָרֵעַ. החבר הוא מי שאוהב תמיד. מי שהוא ידיד רק בזמנים שההצלחה מאירה פנים אינו רֵע באמת. וְְאָח לְְצָרָה יִוָּלֵד. בעת צרה מתגלה מיהו האח האמתי, כי אז שאר המכרים, השותפים והידידים חסרי הערך מתפזרים ונעלמים פתאום.

• אָדָם חֲסַר־לֵב, חסר שֵׂכל תֹּקֵעַ כָּף, מתחייב ומבטיח הבטחות , עֹרֵב עֲרֻבָּה, ערבוּת לִפְְְנֵי רֵעֵהוּ. במקום שאין צורך לא כדאי להפוך לערב כדי שלא להסתבך בצרות מיותרות.

• אֹהֵב פֶּשַׁע הוא ה אֹהֵב מַצָּה, מריבה. מי שנהנה להתקוטט הוא בעצם אוהב את החטא, מפני שמריבה תמיד מביאה עמה דבר שאינו טוב. מי ש מַגְְְבִּיהַּ פִּתְְְחוֹ, האדם הבוחר להיות בלתי נגיש מְְבַקֶּשׁ־שָׁבֶר, מזמין לעצמו מפלה. יש שבעלי מעמד מקשים על אחרים להתקרב אליהם, וכשהם נקלעים לקושי, מתברר להם שאיבדו את ידידיהם. בסופו של דבר הן אלה שמתחככים תמיד עם זולתם, הן אלה שמשתדלים להימנע מכל מעורבות אינם נושעים בדרכם.

• עִקֶּשׁ־לֵב, מי ששכלו עקום לֹא יִמְְְצָא־טוֹב, וְְנֶהְְְפָּךְְְ בִּלְְְשׁוֹנוֹ, שלשונו הפכפכה ומכזבת יִפּוֹל בְְּרָעָה. לעתים נדמה שפשוט יותר להתקדם באמצעות שקר וחנופה, אך בסופו של דבר, מי שאי – אפשר לסמוך עליו ייפול.

• יֹלֵד כְְּסִיל נעשה בנו לְְתוּגָה, ליגון לוֹ, וְְלֹא־יִשְְְׂמַח אֲבִי נָבָל. אביו של אדם קמצן ומרושע אינו יכול לעשות דבר מלבד להיאנח.

• לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִיב גֵּהָה, ישפר את הרפואה. השמחה עצמה מוסיפה בריאות ולהפך – רוּחַ נְְכֵאָה, הדכדוך והעצבות תְְּיַבֶּשׁ־גָּרֶם, עצם. שמחה ועצב אינם רק רגשות, אלא הם משפיעים על בריאות הגוף ומראהו.

• שֹׁחַד מֵחֵק, מחיק ה רָשָׁע יִקָּח השופט או בעל השררה על מנת לְְהַטּוֹת אָָרְְְחוֹת, דרכי מִשְְְׁפָּט. השוחד ניתן תמיד על ידי הרשע או החייב בדין. גם במקומות שבהם מקובל לתת שוחד, שבהם הוא לא יוגדר כשוחד, אלא יתואר במלים יפות כמו ‘שי ידידות', ‘מענק', ‘אות הוקרה' וכיוצא בהן, הוא נועד לאותה מטרה – להטות מדרך היושר והצדק.

• אֶת־פְְּנֵי, למול איש מֵבִין נמצאת חָָכְְְמָה. הנבון מוצא את החכמה לפניו, וְְאילו עֵינֵי כְְסִיל נתונות תמיד בִּקְְְצֵה־אָרֶץ. הוא הולך לחפש את החכמה בקצה העולם. ועוד בנוגע למחירה של הכסילות –

• כַּעַס לְְאָבִיו גורם בֵּן כְְּסִיל, וּמֶמֶר, מרירות ורוגז, או: מרי לְְיוֹלַדְְְתּוֹ, אמו.

• גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא־טוֹב. לא טוב כשהצדיק מעניש, או: לא טוב כשהצדיק נענש, לְְהַכּוֹת נְְדִיבִים עֲלֵי־יֹשֶׁר, על אף יושרם. לא טוב למלך להעניש את הצדיק, גם אם לפעמים הוא מתנגד לדבריו. או: חבל שסדרי החברה מאלצים להכות את הנדיבים והצדיקים, שלעתים קרובות הם סובלים את הייסורים ללא כל הגנה.

• חוֹשֵׂךְְְ, חוסך אֲמָרָיו, מי שמקמץ בדבריו סימן שהוא יוֹדֵעַ דָּעַת. היודעים אינם מדברים הרבה. ומי שמדבר על כל נושא שבעולם אין הדבר מעיד על ידע רב, אלא דווקא על חוסר דעת. יְְקַר־רוּחַ, אציל ועדין, זה שדבריו יקרים ואינו מרבה לדבר, הוא אִישׁ תְְּבוּנָה.

• גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ, שותק – ל חָכָם יֵחָשֵׁב. כשאוויל אינו משמיע את דבריו חושבים אותו לחכם, ומי ש אֹטֵם שְְׂפָתָיו נחשב ל נָבוֹן.