משלי-פרק-24

ביאורים

• אַל־תְְּקַנֵּא בְְּהצלחתם של אַנְְְשֵׁי רָעָה, וְְאַל־תִּתְְְאָו, תתאווה לִהְְְיוֹת אִתָּם, להימצא בחברתם.

• כִּי על שֹׁד, שחיתות ושאר מעשים מגונים יֶהְְְגֶּה, חושב לִבָּם, וְְעָמָל, עוולה שִׂפְְְתֵיהֶם תְְּדַבֵּרְְְנָה. הם אינם מועילים, וגם אין לסמוך עליהם. ומנגד –

• בְְּאמצעות חָָכְְְמָה יִבָּנֶה בָּיִת, וּבִתְְְבוּנָה יִתְְְכּוֹנָן, יתבסס ויתקיים,

• וּבְְְדַעַת ה חֲדָרִים יִמָּלְְאוּ ב כָָל־הוֹן יָקָר וְְנָעִים. החכמה, הבינה והדעת הם כוחות בונים, יוצרים ואמינים.

• גֶּבֶר־חָכָם שרוי בַּעוֹז, בחכמתו הוא מקבל אומץ וגבורה, וְְאִישׁ־דַּעַת מְְאַמֶּץ, מגביר כֹּחַ. הגבורה והכוח אינם תכונות פיזיות בלבד אלא תלויות גם באופיו של האדם הנושא אותם,

• כִּי לא בכוח בלבד אלא בְְתַחְְְבֻּלוֹת, בחכמה תַּעֲשֶׂה־לְְּךָ מִלְְְחָמָה, וּתְְְשׁוּעָה במלחמות ובמריבות נרכשת בְְּרֹב יוֹעֵץ, בחכמתם ותבונתם של יועצים רבים.

• רָאמוֹת, גבוהות לֶאֱוִיל, לשוטה ה חָָכְְְמוֹת. בעיני האוויל נמצאות החכמות אי – שם למעלה, מעבר להשגתו. הוא אינו מנסה להגיע אליהן ואינו לומד אותן, ולכן בַּשַּׁעַר, מקום התאספות האנשים החשובים לֹא יִפְְְתַּח האוויל את פִּיהוּ, כי אין לו מה להגיד.

• מְְחַשֵּׁב לְְהָרֵעַ לזולתו – לוֹ בַּעַל־מְְזִמּוֹת, תחבולן יִקְְְרָאוּ. בדרך כלל אנשים אינם חושבים להרע בגלוי. על כן לרוב המחשבה להזיק היא מפותלת, והיא נתפסת כמגויסת להפקת רווחים מכל מצב.

• זִמַּת, מזימת, מחשבת אִוֶּלֶת גם אם אינה ממומשת, היא חַטָּאת, חטא וחיסרון, וְְתוֹעֲבַת, התועבה והסלידה היא התכונה המתאימה לְְאָדָם לֵץ.

• הִתְְְרַפִּיתָ בְְּיוֹם צָרָה – צַר, יחלש כֹּחֶכָה, כוחך. דווקא בעת צרה האדם נדרש לעמוד בתוקף, ולא כאשר הכול כשורה. ייתכן שהדברים הבאים הם פירוש ודוגמא לפסוק הקודם:

• הַצֵּל לְְקֻחִים, אנשים הנלקחים לַמָּוֶת. ואת אלה ה מָטִים לַהֶרֶג להיהרג אִם, לוואי ש תַּחְְְשׂוֹךְְְ, תחסוך ממוות.

• כִּי, אם תֹאמַר לבני אדם: הֵן לֹא־יָדַעְְְנוּ, איננו אמורים לדעת זֶה – שהאנשים הללו נמצאים בסכנה ושיש בכוחנו להצילם, וכיצד אני נתבע לסייע להם ולהושיע אותם ממוות?! – הֲלֹא־תֹכֵן, בוחן לִבּוֹת – ה' הוּא־יָבִין. הוא יודע אם ידעת או לא. וְְנֹצֵר, השומר את נַפְְְשְְׁךָ הוּא יֵדָע את האמת, וְְהֵשִׁיב לְְאָדָם כְְּפָָעֳֳלוֹ, כפי מעשיו. לא תועיל לך העמדת פנים מול האלוקים.

• אֱכָָל, בְְּנִי, דְְבַשׁ כִּי הוא טוֹב, וְְנֹפֶת, צוף מָתוֹק עַל־חִכֶּךָ.

• כֵּן, כך, כמו דבש לחיך דְְּעֶה, השתדל לדעת חָָכְְְמָה לְְהנעים ל נַפְְְשֶׁךָ, ורק אִם־מָצָאתָ חכמה לנפשך – וְְיֵשׁ לך אַחֲרִית, וְְתִקְְְוָתְְךָ לֹא תִכָּרֵת, תאבד. וכאן פנייה לרשע:

• אַל־תֶּאֱרֹב, רָשָׁע, לִנְְְוֵה, למעונו של ה צַדִּיק כשאתה מבחין בצדיק המתמוטט כלכלית או הנאלץ לנטוש את ביתו, אַל־תְְּשַׁדֵּד, תחריב את רִבְְְצוֹ, מקום מגוריו, שהרי הצדיק שונה ממך:

• כִּי גם אם שֶׁבַע פעמים יִפּוֹל צַדִּיק, שהרי לכל אדם יש נפילות רבות בחייו – וָקָם, הוא יקום מחדש, ואילו רְְְשָׁעִים כמוך יִכָּשְְׁלוּ בְְרָעָה, ולא תהיה להם תקומה. התנכלותו של הרשע בצדיק לא תהרוס אלא את המתנכל. ולהנהגה מוסרית אחרת:

• בִּנְְְפֹל אוֹיִבְְְךָ אַל־תִּשְְְׂמָח, וּבה יכָּשְְׁלוֹ אַל־יָגֵל לִבֶּךָ. תגובה זו אינה מוסרית, שהרי אין טעם בשמחה כזאת.

• פֶּן־יִרְְְאֶה ה' שאתה שמח במפלתו של אחר, וְְרַע בְְּעֵינָיו, וכתוצאה מכך – וְְהֵשִׁיב, ה' יסיר מֵעָלָיו – מעל אויבך את אַפּוֹ, כעסו. כיוון שיראה שאנשים כה שמחים ונהנים מכישלונו, הוא לא ירצה להוסיף ולהציק לו. כך תעזור לו בעקיפין להיפטר מכל תוקפו של העונש הראוי לו.

• אַל־תִּתְְְחַר, תתחרה בַּמְְּרֵעִים, באנשים רעים בשאיפתך ללכת בדרכיהם. אַל־תְְּקַנֵּא בָּרְְשָׁעִים.

• כִּי לֹא־תִהְְְיֶה אַחֲרִית, שארית, או: עתיד לָרָע, ו נֵר רְְשָׁעִים לבסוף יִדְְְעָךְְְ. שכן קנאה זו נתלית במי שאין טעם לקנא בו.

• יְְרָא־אֶת־ה', בְְּנִי, והיזהר גם מפני מֶלֶךְְְ. עִם אנשים שׁוֹנִים, שדעותיהם ודרכיהם זרות אַל־תִּתְְְעָרָב.

• כִּי־פִתְְְאֹם יָקוּם, יצוץ אֵידָם. מפלתם לא תבוא בהכרח בזמן צפוי וידוע מראש, וּפִיד, האסון של שְְׁנֵיהֶם – הן של השונים הן של המתערבים עמהם, או: של הסרים מה' ושל המלך מִי יוֹדֵעַ. אי – אפשר לדעת מה יהיה עונשם, מתי ומהיכן הוא יבוא. עיקרה של עצה זו חוזר שוב ושוב: כשאינך יודע בוודאות את כל הפרטים, מוטב שתימנע ממעורבות.

• גַּם־אֵלֶּה – העצות הבאות מיועדות לַחֲכָמִים, שאחדים מהם נכבדים, ויש בהם גם שופטים: הַכֵּר־פָּנִים, הענקת תחושת העדפה לאחד מן הצדדים בְְּמִשְְְׁפָּט – בַּל טוֹב. הדבר נאסר בתורה, ולא זו בלבד, אלא שבכך נמנעת טובה מן האדם עצמו ומן החברה.

• אֹמֵר לְְרָשָׁע: צַדִּיק אָתָּה – יִקְְּבֻהוּ עַמִּים. כל בני האדם מקללים אותו, יִזְְְעָמוּהוּ, יכעסו עליו לְְאֻמִּים.

• ומצד שני – לַמּוֹכִיחִים יִנְְְעָם, וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְְְכַּת־טוֹב. אנשים יברכו אותם. האדם השומר על יושרו והנמנע מהטיית הכף לטובת מי שאינו צודק, אינו פסיבי בהכרח. אדרבא, האיסור להכיר פנים כולל את החובה להטיף מוסר למי שראוי להוכיחו, גם אם הוא צודק בדין.

• שְְׂפָתַיִם יִשָּׁק, הכול מנשקים את ה מֵשִׁיב דְְּבָרִים נְְכֹחִים, ישרים וברורים. אנשים מעריצים אדם כזה, או: המשיב נכוחה הרי הוא כמנשק את שפתי שומעו.

• הָכֵן בַּחוּץ את מְְלַאכְְְתֶּךָ, וְְעַתְְּדָהּ, הכן אותה לעתיד בַּשָּׂדֶה לָךְְְ, בשבילך. ורק אַחַר כך – וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ, בנה לך בית.

• אַל־תְְּהִי עֵד־חִנָּם, שאין בו צורך בְְּרֵעֶךָ, וַהֲפִתִּיתָ, תרחיב בִּשְְְׂפָתֶיךָ, תפטפט סתם. הקפד שפיך יהיה סגור. לא כדאי שתבזבז את זמנך ותיכנס לעסקיהם של אחרים.

• אַל־תֹּאמַר: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה־לִי, כֵּן אֶעֱשֶׂה־לּוֹ. אָשִׁיב לָאִישׁ כְְּפָָעֳֳלוֹ. אל תנקום. דברי מוסר לעצל:

• עַל, ליד שְְְׂדֵה אִישׁ־עָצֵל עָבַרְְְתִּי, וְְעַל־כֶּרֶם של אָדָם חֲסַר־לֵב, חסר שכל.

• וְְהִנֵּה עָלָה השדה או הכרם כֻלּוֹ קִמְְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים – עשבים קוצניים מסוגים שונים, וְְגֶדֶר אֲבָנָיו שעמדה שם בעבר, נֶהֱרָסָה.

• וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית, שמתי לִבִּי, רָאִיתִי את מראה רכושו המוזנח ו לָקַחְְְתִּי ממנו מוּסָר.

• מְְעַט שֵׁנוֹת, מְְעַט תְְּנוּמוֹת, מְְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְְְׁכָּב. תחילה הוא ישן קצת, אחר כך מנמנם, ולאחר שהתעורר סוף סוף, הוא מקפל את ידיו ושוכב לנוח סתם.

• וּבָא מִתְְְהַלֵּךְְְ, כצועד לבטח רֵישֶׁךָ, העוני שלך, וּמַחְְְסֹרֶיךָ יבוא כְְּמו צעידתו של אִישׁ מָגֵן, איש צבא. אינך מתרוצץ; אצלך הכול הולך לאט ובניחותא. אולם גמול עצלותך יבוא במהירות ובנחישות. הקובץ שלפנינו לא שונה במהותו ובצורתו מקובץ ‘משלי שלמה' שבעניין שלפני הקודם, אבל אפשר לזהות בו חלוקה עניינית וקשרים בין פסוק לפסוק. לעומת הקובץ הגדול המרכזי, שהיה מפורסם ונפוץ יותר – ייתכן שהקובץ הזה היה טמון בסתר עד לימי המלך חזקיהו.