משלי-פרק-31

ביאורים

• דִּבְְְרֵי לְְמוּאֵל ה מֶלֶךְְְ, שהם מַשָּׂא, נאום שיש בו קושי ותוכחה אֲשֶׁר־יִסְְּרַתּוּ אִמּוֹ.

• מַה־בְְּרִי, בני?! וּמַה־בַּר־בִּטְְְנִי?! דבר של מה – בכך עשית, בני; או: מהו הדבר הבטל שעשית, בני?! וּמֶה בַּר־נְְדָרָי. לא נולדת בפשטות, אלא כתוצאה מנדרים שנדרתי, כשם שאמרה חנה על בנה שמואל: כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו. דברַי אפוא אינם רק דברי מוסר של אם אל בנה, אלא הם נאמרים בהקשר מיוחד.

• אַל־תִּתֵּן לַנָּשִׁים את חֵילֶךָ, כוחך, ואל תאפשר ל דְְְרָכֶיךָ לַמְְְחוֹת, לבטל מְְלָכִין, עצות ראויות, או: את כוח המלכים. אדם שנותן לנשים את חילו מבטל את עצמתו ומאבד את ערכו.

• אַל להם לַמְְלָכִים, לְְמוֹאֵל, אַל לַמְְלָכִים שְְׁתוֹ, לשתות יָיִן, ובוודאי לא להשתכר ממנו. ואל לְְְרוֹזְְנִים, שליטים לומר אֵי, היכן שֵׁכָר? לא ראוי שיהיו עסוקים בשכר. האם מטיפה כנגד כניעה לתשוקות עראיות כמו נשים או יין. בפרט מסוכן הדבר כשמדובר במלך, העלול לבטל בכך את כוחו ולשבש את תפקודו.

• פֶּן־יִשְְְׁתֶּה וְְיִשְְְׁכַּח מְְחֻקָּק, את הדין הכתוב בחוק; וגם ישַׁנֶּה דִּין כָָּל־בְְּנֵי־עֹנִי, יסלף את דינם של כל המסכנים. מכיוון שהוא שיכור, אין הוא מדקדק בפרטים, וגם אם אין הוא מטה את הדין, הוא ידון בפזיזות, ובמצבים כאלה נפגעים יותר האנשים שבשולי החברה. אין כאן התנגדות לעצם שתיית היין. יש מצבים בהם היין טוב ומועיל:

• תְְּנוּ־שֵׁכָר לְְאוֹבֵד, לאומלל שחש שהוא הולך וכלה, וְְיַיִן מתאים לְְמָרֵי נָפֶשׁ, אנשים ממורמרים.

• יִשְְְׁתֶּה וְְיִשְְְׁכַּח את רִישׁוֹ, עוניו ומצבו הרע, ואת עֲמָלוֹ, יגיעו ותסכולו לֹא יִזְְְכָָּר־עוֹד. עצה נוספת למלך, שהוא גם השופט:

• פְְּתַח־פִּיךָ לְְאִלֵּם, בין שהוא אילם ממש או אילם בעניין מסוים, כמו מי שעומד למשפט ואיננו יכול לבטא את עצמו כראוי. מחובתו של שופט הצדק לסייע לאלה שאינם יודעים להתבטא, ולשים לב אֶל־דִּין, דינם של כָָּל־בְְּנֵי חֲלוֹף, לאנשים שאין להם חוסן ויציבות וטענתם עלולה להימחק ולהיעלם על ידי הצד שכנגדם. ייתכן שהם ניגשים למשפט ואינם מוכנים כראוי, ולמי שטוען כנגדם יש יותר עצמה, השכלה או מעמד, ומשום כך הם משתתקים. לדין מעין זה צריך המלך לשים את לבו במיוחד, ולנסות לאזן את מצבו של הצד החלש.

• פְְּתַח־פִּיךָ, שְְׁפָָט־צֶדֶק ושפוט דִין עָנִי וְְאֶבְְְיוֹן. על שופט הצדק מוטל לא רק להכריע בין הטענות הנשמעות, אלא לרדת לעומק הדברים ולבררם עד כמה שהוא יכול. אשר על כן, מלך אינו רשאי ליהנות מהעולם הזה כדרכו של סתם אדם, מפני שעליו להיזהר ולהישאר כל הזמן בכוחו ובבהירות דעתו. רק כך יוכל למלא את תפקידו לדאוג למדינה ולכונן משפט צדק. המזמור על אשת החיל חותם את הספר. צורתו – פסוקים על סדר האלפבית – היא צורה חריגה בספר משלי. תבניות כאלה נמצאות בספר איכה ובספר תהלים, למשל, ובדרך כלל הן מופיעות בפרקים שיש להם משמעות דידקטית. המזמור שלפנינו מורה על מעלתה של אשת החיל. בספר משלי יש אזכורים רבים של נשים. הטובות שבהן יושבות על פי רוב בביתן ועוסקות בענייני הבית. לעומתן כאן מהוללת אשה יוזמת ופעילה, שבצד ניהול מלא של צורכי ביתה היא שולחת ידה גם בעסקים. היא הכוח המניע הן בתוך הבית והן מחוצה לו. יתרה מזו, היא דמות עצמאית שתכונות הנפש שלה ומעלותיה הרוחניות והדתיות מעצבות את אופי הבית. היא אף דואגת להליכותיהם של בני משפחתה. לא מתוארת כאן אשה צדקנית, וגם לא אשת עסקים. באישיותה של אשת החיל מתלכדים הפן הביתי והמשפחתי עם הפן הארגוני והעסקי, וכל אלה משתלבים בעולמה הדתי. צירופם של כל אלה הופך אותה לאשה כה מיוחדת.

• אֵשֶׁת־חַיִל, אשה חזקה העושה דברים גדולים ומצליחה, מִי יִמְְְצָא?! לא קל למוצאה, וְְשוויה אינו בהישג יד, אלא רָחֹק, נדיר ויקר יותר מִפְְּנִינִים, סוג של אבנים יקרות או חפצי ערך מִכְְְרָהּ, ערכה.

• בָּטַח בָּהּ, סומך על כל מעשיה לֵב בַּעְְְלָהּ, וְְשָׁלָל לֹא יֶחְְְסָר. הוא יכול להשאיר בידה את ניהול כל ענייני הבית ולא יפסיד דבר.

• גְְּמָלַתְְְהוּ רק טוֹב וְְלֹא־רָע כֹּל יְְמֵי חַיֶּיהָ.היא עושה בעצמה את מלאכות הבית כראוי:

• דָּרְְשָׁה, היא מחפשת צֶמֶר וּפִשְְְׁתִּים. במקרא ובמשנה טוויית צמר או פשתים מיוחסת לאשה. וַתַּעַשׂ בְְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ, בידיים טובות ומיומנות, וגם: ברצון. אולם אין היא מסתפקת בישיבה סבילה ובמילוי חובות:

• הָיְְתָה כָָּאֳֳנִיּוֹת סוֹחֵר המפליגות ומביאות סחורה, אף היא מִמֶּרְְְחָק תָּבִיא לַחְְְמָהּ. יוזמת ויוצרת, נוסעת ומביאה מזון לביתה.

• וַתָּקָָם, היא משכימה קום בְְּעוֹד לַיְְְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף, מזון לְְבֵיתָהּ. היא דואגת להכין את האוכל לבני הבית מבעוד מועד, וְְחֹק, מנה קצובה לְְנַעֲרֹתֶיהָ. היא מספקת לכל אחת מהמשרתות שלה כדי צורכה. מלבד דאגתה לתפקודו התקין של הבית –

• זָמְְמָה, חשבה, החליטה לרכוש שָׂדֶה – וַתִּקָּחֵהוּ, והיא קנתה אותו. מִפְְּרִי כַפֶּיהָ, מתוצרי עבודתה נָטְְעָה כָּרֶם. רווחיה לא נאצרו, והיא אף לא קנתה בהם תכשיטים. מעשי ידיה מפיקים די כסף שאפשר להשקיעם בהכשרת האדמה ובנטיעת כרם.

• חָגְְרָה בְְעוֹז מָָתְְְנֶיהָ, הזדרזה בגבורה, וַתְְּאַמֵּץ, חיזקה את זְְרוֹעֹתֶיהָ. היא אינה יושבת במנוחה, אלא עושה הכול במרץ.

• טָעֲמָה, היא מבחינה כִּי־טוֹב סַחְְְרָהּ, תוצאות מסחרה, ותנועותיה בכלל, יוצאות בטוב טעם, לֹא־יִכְְְבֶּה בַלַּיְְְלָה נֵרָהּ. אחרי שהשכימה קום כדי לדאוג לכולם, היא אף ממשיכה לפעול בלילה, מפני שבביתה תמיד מצויה לה עבודה.

• יָדֶיהָ שִׁלְְּחָה בַכִּישׁוֹר, המוט המסייע בטוויה, וְְכַפֶּיהָ תָּמְְכוּ פָלֶךְְְ, מכשיר הטוויה. ידיה שומרות שהפלך יסתובב כראוי. אף על פי שהיא עובדת בעצמה ומרוויחה כסף, אין היא אוגרת כסף כדי להוציאו על הנאות עצמה, ואין היא רכושנית.

• כַּפָּהּ פָּרְְשָׂה, פתחה לֶעָנִי, וְְיָדֶיהָ שִׁלְְּחָה, הושיטה לָאֶבְְְיוֹן. היא מפרנסת גם את העניים. אשת החיל אינה מנהלת רק את ההווה בדרך מיטבית; היא חושבת גם לטווח ארוך ומתכננת את העתיד:

• לֹא־תִירָא אין היא חוששת לְְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג, מיְּמוֹת הקור, כִּי כָָל־בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים, בבגדי שָני, שהם גם מגִנים מפני הקור וגם יפים למראה.

• מַרְְְבַדִּים, מצעים, מיני ריפוד עָשְְׂתָה־לָּהּ, שֵׁשׁ, בגדי פשתן וְְאַרְְְגָּמָן, צמר צבוע בצבע ארגמן היקר לְְבוּשָׁהּ. הן היופי והן העושר ניכרים בביתה. אולם אין היא דואגת להופעתה שלה בלבד –

• נוֹדָע ניכר בלבושו הנאה בַּשְְּׁעָרִים, מקומות ההתכנסות המרכזיים בַּעְְְלָהּ, בְְּשִׁבְְְתּוֹ עִם־זִקְְְנֵי־אָרֶץ, המנהיגים והמכובדים.

• סָדִין עָשְְׂתָה וַתִּמְְְכֹּר, גם כאשר אין היא זקוקה לסדינים, היא מכינה אותם לשם מכירה, וַחֲגוֹר, שהכנתו מורכבת יותר משל מצע פשוט, נָתְְנָה לַכְְּנַעֲנִי, סוחר. אמנם אין עיקר עיסוקה בחוץ, אבל כחלק מניהול ביתה היא מכינה בגדים צבעוניים ומצעים, ואת הנותר היא מוכרת לאחרים.

• עוֹז־וְְהָדָר לְְבוּשָׁהּ. היא לבושה בצורה מכובדת בבגדים שהם גם חזקים וגם נאים, וַתִּשְְְׂחַק, היא צוחקת ושמחה לְְיוֹם אַחֲרוֹן, לזמן מאוחר. בגדיה אינם לקישוט בהווה בלבד, מפני שכל מעשיה מחזיקים מעמד ואינם בלים ומתכלים. ומעבר לכישוריה המעשיים בניהול הבית וביזמותיה העסקיות להגדלת הכנסות המשפחה מחוצה לו, היא אשה חכמה ולבהּ טוב –

• פִּיהָ פָּתְְחָה בְְחָָכְְְמָה, מפיה יוצאים דברי חכמה, וְְתוֹרַת־חֶסֶד עַל־לְְשׁוֹנָהּ. היא מלמדת תורה שיש בה אהבה ונתינה.

• צוֹפִיָּה, מ שגיחה על הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, היא דואגת שהבית על אנשיו ומשרתיו יתנהל כראוי, וְְלֶחֶם עַצְְְלוּת לֹא תֹאכֵל. היא איננה יושבת ונהנית מכך שמשרתיה או בני ביתה יעבדו, אלא מעדיפה לפעול בעצמה. לכן,

• קָמוּ בָנֶיהָ וַיְְְאַשְְּׁרוּהָ, והם משבחים אותה, או: מציינים שהיא הולכת בדרך הישרה, בַּעְְְלָהּ גם הוא קם וַיְְְהַלְְלָהּ:

• רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, הרבה בנות הצליחו באופן זה או אחר, וְְאולם אַתְְּ עָלִית עַל־כֻּלָּנָה, כולן. את מושלמת בכל המעלות. את יוצרת ופועלת, נדיבה ונותנת, תקיפה, מסודרת וחכמה. ועוד הם אומרים:

• שֶׁקֶר הַחֵן, המראה עשוי להשתנות ולהכזיב, וכמו הֶבֶל הכלה ואובד הַיֹּפִי. אין הם מבטאים התנגדות לחן וליופי כשלעצמם, אלא קובעים כי הם דברים מתעתעים, חולפים ולא יציבים, אבל אִשָּׁה יִרְְְאַת־ה', כאשר תכונה זו מושרשת באפיהּ, הִיא תִתְְְהַלָּל לעולם.

• תְְּנוּ־לָהּ מִפְְּרִי יָדֶיהָ. היא אינה נצרכת למתנות מן החוץ. די שתקבל את פֵּרות ידיה ואת שכר עמלה. וִיהַלְְלוּהָ בַשְְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. אין היא זקוקה לתהילה שבאה מרחוק או לתוארי כבוד שמעניקים אחרים. מעשיה עצמם הם שבחה.