תהילים-פרק-73
ספר
מקבץ
ביאורים
-
מִזְמוֹר לְאָסָףמראשי המשוררים בזמן דוד. המזמור פותח בהצהרה: אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹֹהִים, וטוב הוא לְבָרֵי, נקיי לֵבָב, לב. קביעה זו איננה פשוטה, שכן נראה שלא תמיד טוב לישראל ולברי לבב.
-
וַאֲנִי, החושב על הדברים האלה, כִּמְעַט נָטָיוּ, פנו, או: נטו ליפול רַגְלָי מן הדרך הנכונה, כְּאַיִן, כמעט שֻׁפְּכוּ, הוצאו מן הנתיב אֲשֻׁרָי, צעדַי.
-
כִּי כשהסתכלתי בעולם, קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, פורקי העול החיים חיי תענוגות, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה,
-
כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת, שרשראות, כבלים האוסרים אותם ומובילים אותם לְמוֹתָם, אדרבא וּבָרִיא אוּלָם, אונם, כוחם.
-
בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ, אין הם שותפים. הם אינם סובלים מהיגיעה המרובה ומהתלאות שיש לאנשים אחרים, וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ. נגעים ומחלות אינם פוגעים בהם.
-
לָכֵןהואיל וחייהם מתנהלים טוב, עֲנָקַתְמוֹ, מקשטת את צווארם גַאֲוָה, יַעֲטָף שִׁית, ערווה, או: בגד חָמָס לָמוֹ, החמס שלהם. הם מתעטפים ומתכבדים בחמס שלהם כמו היה בגד המכסה את הגוף ומכבד את האדם. מריבוי טובה הם משמינים והולכים
-
יָצָא, יצאה ממקומה מֵרוב חֵלֶב, שומן עֵינֵמוֹ, עינם, כביכול. עָבְרוּ, גדשו מַשְׂכִּיּוֹת, ציפיות ומראות, או: חדרי לֵבָב. הרגשתם הדשנה גודשת אותם, והיא מתגלה גם בחוץ.
-
יָמִיקוּ, י דברו דברי רקב וסירחון, או: ילעגו וִידַבְּרוּ בְרָע, דברי עֹשֶׁק כאילו מִמָּרוֹם, משמים יְדַבֵּרוּ, בגאוותם. כיוון שיש להם כל טוב ואין הם סובלים מקשיים, דעתם זחוחה, והם מרשים לעצמם לומר מה שירצו:
-
שַׁתּוּ, שָׂמו בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם, פיהם מרשה לעצמו לדבר על השמים, וּלְשׁוֹנָם הרעה תִּהֲלַךְ, הולכת ומשתלחת בּיושבי ה אָרֶץ ואומרת :
-
לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ של ה' הֲלֹם, הֵנה, למקומנו, ואז מֵי מָלֵא, גשמי ברכה יִמָּצוּ, יזלו לָמוֹ, להם. אם ישראל ינהגו כמונו, הם יבורכו בברכת השפע שלנו .
-
וְאָמְרוּ: אֵיכָה יָדַע אֵל?! כיצד יכול אלוקים לד עת מה קורה בעולם?! וְכי יֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן?! הוא איננו משגיח על הבריות, ואינו מתעניין בדבר .
-
הִנֵּה אֵלֶּההמדברים כך רְשָׁעִים, וְאלה שַׁלְוֵי עוֹלָם ש הִשְׂגּוּ, הגדילו, הרבו חָיִל, כוח, עושר ומעמד. ומתיאור ההצלחה וגסות הרוח של הרשעים אסף עובר לדברי הצדיק, המתבונן בהצלחתם של רשעים ובסבלם של צדיקים:
-
אַךְ רִיק, לחינם זִכִּיתִי לְבָבִי, דאגתי שלבי יהיה זך, וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי, נהגתי ביושר ובתום לשווא. הרי אם יש למאמצי אלה תוצאות, הרי הן לרעה.
-
ואני, ההולך בדרך הטובה, אֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם. הנגעים פוגעים בי ללא הפסקה, וְתוֹכַחְתִּי, קללָתי מגיעה אלי לַבְּקָרִים, בוקר בוקר .
-
אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה, אמנה את הדברים כְמוֹ שהם, ואפרט את כל צרותיהם של הצדיקים, הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי. במניית ייסורי הצדיקים באוזני בניהם, אשחית אותם.
-
וָאֲחַשְּׁבָה, וכשאני מתבונן בעצמי בסדר העולם ורוצה לָדַעַת זֹאתעָמָל, בלתי נכון, חסר ערך וחסר צדק הוּא המצב בְעֵינָי.אולם המשורר מוסיף:
-
עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל. ובהגיעי אל מקדש ה', שם אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם של הרשעים והצדיקים, או: לסופם של דברים. במקום הקדוש, שבו ה' מתגלה, אני זוכה להבין את פשר הצלחתם של הרשעים וסבלם של הצדיקים.
-
אַךְ בַּחֲלָקוֹת, דברים נעימים תָּשִׁית, אתה, ה', מניח לָמוֹ, להם. אתה מפתה אותם, והם נכשלים עד אשר לבסוף הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת, שואה, חורבן.
-
אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה, לשממה כְרָגַע, ברגע אחד, סָפוּ תַמּוּ, באו לסופם, כלו מִן בַּלָּהוֹת, מתוך אימה ובהלה.
-
כַּחֲלוֹם הנראה מֵהָקִיץ, לאחר שהחולם התעורר, כתעתועים והזיות נראים כל גדולתם ותפארתם, כאשר מתגלה אתה, אֲדֹנָי, בָּעִיר, כשאת צַלְמָם של הרשעים הללו תִּבְזֶה. שגשוגם של הרשעים זמני, ובסופו של דבר הם ייפלו.
-
כִּי, כאשר יִתְחַמֵּץ לְבָבִי, אני מרגיש בלבי חמיצות, מרירות, וְכִלְיוֹתַי, מקום העצה והמחשבה שבתוכי אֶשְׁתּוֹנָן, מתמלאות במחשבות, או: נדקרות, נפגעות, משום שאינני יודע דבר על גורלו של הצדיק, אני מזכיר לעצמי:
-
וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע את סתריך , ה'. יתר על כן, כמו בְּהֵמוֹת מונהגות חסרות בינה והשגה הָיִיתִי עִמָּךְ, אני הולך אתך.
-
ואולם בעצם ההליכה הזו יש לי הזכות הגדולה אֲנִי תָמִיד יחד עִמָּךְ, אף שאינני מבין ואינני יודע. כיוון שאני הולך אחריך אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי להוליך אותי.
-
בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי, תדריך אותי בדרך הראויה למקום הנכון, וְאַחַר, אל ה כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי.בשעה שאדם מעמיק דעתו באהבת ה' ובתשוקה אליו, ענייני העולם, הצרות והמחסור של הצדיקים, או העובדה שאין הם זוכים להישגים חיצוניים, מאבדים את משמעותם.
-
מִי לִי מלבדך בַשָּׁמָיִם, שאחפוץ לזכות בו, וְכל אותם דברים אחרים שיכולים להיות עִמְּךָ: עושר, כבוד, הצלחה לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ.
-
כָּלָה, תם שְׁאֵרִי, בשרי וּלְבָבִי, אין עוד חשיבות לגופי ולרוחי משום ש צוּר לְבָבִי, היסוד, המוקד של לבי וְחֶלְקִי הוא אֱלֹֹהִים לְעוֹלָם.
-
כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ, אלה המתרחקים ממך בסופו של דבר יֹאבֵדוּ בעולם הזה וכל שכן לנצח. הִצְמַתָּה, השמדת כָּל זוֹנֶה, מי שסוטה מִמֶּךָּ. לעומת רחקיך, הקשר שלי אתך הוא יסודי ונצחי, ואינו תלוי בגורמים חולפים.
-
ואילו אֲנִי, שאוהב ה' אני, קִרְבַת אֱלֹֹהִים לִי טוֹב. עצם הקִּרבה אל ה' היא בעיני הטוב הגדול מכול. שַׁתִּי, שמתי בַּאדֹנָי אלוהים את מַחְסִי, בטחתי בחסותך, לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ, מפעליך, שליחותך. עברתי א פוא מן ההסתכלות בעולם החיצוני, שלפיו נראה כי הרשעים עולים ומצליחים, אל עולמי הפנימי, ואני נוכח לדעת שקרבת אלוקים היא הטוב הגדול מכול.
פסוקים
-
מזמור לאסף אך טוב לישראל אלהים לברי לבב
-
ואני כמעט נטוי [נטיו] רגלי כאין שפכה [שפכו] אשרי
-
כי־קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה
-
כי אין חרצבות למותם ובריא אולם
-
בעמל אנוש אינמו ועם־אדם לא ינגעו
-
לכן ענקתמו גאוה יעטף־שית חמס למו
-
יצא מחלב עינמו עברו משכיות לבב
-
ימיקו וידברו ברע עשק ממרום ידברו
-
שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ
-
לכן ישיב [ישוב] עמו הלם ומי מלא ימצו למו
-
ואמרו איכה ידע־אל ויש דעה בעליון
-
הנה־אלה רשעים ושלוי עולם השגו־חיל
-
אך־ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי
-
ואהי נגוע כל־היום ותוכחתי לבקרים
-
אם־אמרתי אספרה כמו הנה דור בניך בגדתי
-
ואחשבה לדעת זאת עמל היא [הוא] בעיני
-
עד־אבוא אל־מקדשי־אל אבינה לאחריתם
-
אך בחלקות תשית למו הפלתם למשואות
-
איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן־בלהות
-
כחלום מהקיץ אדני בעיר צלמם תבזה
-
כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן
-
ואני־בער ולא אדע בהמות הייתי עמך
-
ואני תמיד עמך אחזת ביד־ימיני
-
בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני
-
מי־לי בשמים ועמך לא־חפצתי בארץ
-
כלה שארי ולבבי צור־לבבי וחלקי אלהים לעולם
-
כי־הנה רחקיך יאבדו הצמתה כל־זונה ממך
-
ואני קרבת אלהים לי־טוב שתי באדני יהוה מחסי לספר כל־מלאכותיך
פסוקים מנוקד
-
מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב׃
-
וַאֲנִי כִּמְעַט נטוי [נָטָיוּ] רַגְלָי כְּאַיִן שפכה [שֻׁפְּכוּ] אֲשֻׁרָי׃
-
כִּי־קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה׃
-
כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם׃
-
בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם־אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ׃
-
לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף־שִׁית חָמָס לָמוֹ׃
-
יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב׃
-
יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ׃
-
שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ׃
-
לָכֵן ישיב [יָשׁוּב] עַמּוֹ הֲלֹם וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ׃
-
וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע־אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן׃
-
הִנֵּה־אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ־חָיִל׃
-
אַךְ־רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי׃
-
וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל־הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים׃
-
אִם־אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי׃
-
וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל היא [הוּא] בְעֵינָי׃
-
עַד־אָבוֹא אֶל־מִקְדְּשֵׁי־אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם׃
-
אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת׃
-
אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן־בַּלָּהוֹת׃
-
כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה׃
-
כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן׃
-
וַאֲנִי־בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ׃
-
וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד־יְמִינִי׃
-
בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי׃
-
מִי־לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא־חָפַצְתִּי בָאָרֶץ׃
-
כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר־לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם׃
-
כִּי־הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל־זוֹנֶה מִמֶּךָּ׃
-
וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי־טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי יְהֹוִה מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל־מַלְאֲכוֹתֶיךָ׃