תהילים-פרק-89

ביאורים

• מַשְׂכִּיל, שיר ובו התבוננות, ביטוי פיוטי לרעיון, לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, שאולי הוא המשורר מבית לוי שהוזכר בדברי הימים, ייתכן שהיה מצאצאי זרח (‘אזרחי') שמיהודה, והיו שראו בשם זה כינוי לאברהם אבינו. לפי פירוש זה מכיל המזמור דברי נבואה רחוקים, שכן הוא עוסק במאורעות שהתרחשו באמצע תקופת הבית הראשון או בסופה. המשכיל פותח בהצהרה שירית:

• חַסְדֵי ה' ל עוֹלָם אָשִׁירָה, לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי. המשורר מדגיש כי כל מה שייאמר בהמשך נובע מאמונה בה', בחסדו ובנאמנותו, ולא מפקפוק.

• כִּי, אכן אָמַרְתִּי, אני חושב ש עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, החסד ייבנה לעולם, או: העולם נבנה בחסד ומושתת עליו, ו שָׁמַיִם – תָּכִן, כוננת, הקמת את אֱמוּנָתְךָ בָהֶם. נאמנותך קבועה ויציבה כימי השמים. נצחית היא גם הבטחתך הזאת:

• כָּרַתִּי בְרִית התקשרות לִבְחִירִי – נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי, ותמציתה של אותה ברית –

• עַד עוֹלָם אָכִין, אכונן, אעמיד את זַרְעֶךָ, וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ, מלכותך. סֶלָה.דברי תהילה כלליים על קדושת ה' וכוחו:

• וְיוֹדוּ, יספרו אמת, יביעו ה שָׁמַיִם את פִּלְאֲךָ, ה'; אַף אֱמוּנָתְךָ, נאמנותך נודעת בִּקְהַל קְדֹשִׁים, מלאכים.

• כִּי מִי בַשַּׁחַק, בשמים יַעֲרֹךְ, ישתווה לַה'?! מי יִדְמֶה לַה' בִּבְנֵי אֵלִים, בין המלאכים?!

• אֵל נַעֲרָץ, מקודש, שיראים מפניו, נכבד בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה, בחוג המלאכים הרבים, וְנוֹרָא, מטיל יראה עַל כָּל סְבִיבָיו.

• ה' אֱלֹֹהֵי צְבָאוֹת – ביטוי המתאר את גדולת ה' בצבא השמים, מִי כָמוֹךָ חֲסִין, מי חזק ונצחי כמוך, יָהּ?! ומי כמוך ש אֱמוּנָתְךָ ניכרת סְבִיבוֹתֶיךָ?! לא רק למעלה, אף למטה אתה נערץ וחזק:

• אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא גַלָּיו, כאשר הגלים מתנשאים מעלה –מעלה, ונראה כאילו דבר לא יעצור בעדם, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם, מרגיע אותם כרצונך.

• אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל, שברת ופגעת ב רָהַב, התַּנִּינִם הַגְּדֹלִים הנזכרים בנפרד משאר היצורים בפרשת הבריאה, שזיקתם לעולמנו אינה ברורה. בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ בעולם הזה.

• לְךָ שָׁמַיִם, אַף לְךָ אָרֶץ; תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ, כל היצורים – אַתָּה יְסַדְתָּם.

• צָפוֹן וְיָמִין, דרום אַתָּה בְרָאתָם, תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן, ההרים הבולטים ביותר לעין בשני קצות ה חלק ההררי של הארץ, בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ.

• לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה; תָּעֹז, תתגבר יָדְךָ, שאולי היא כאן יד שמאל, תָּרוּם יְמִינֶךָ.

• צֶדֶק וּמִשְׁפָּט הם מְכוֹן, בסיס כִּסְאֶךָ, עליהם כיסא הכבוד עומד, כביכול. חֶסֶד וֶאֱמֶת, המואנשים ומדומים כאן לשרים או משרתים, יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ, עומדים לפניך.

• אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה, שקרובים אליך ויודעים לשבח אותך, להריע לכבודך ולעורר רחמים ורצון, ה', בְּאוֹר פָּנֶיךָ, לפניך, או: לאורךָ הם יְהַלֵּכוּן.

• בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם, וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ, הם גדלים בהישענם על כוח צדקתך.

• כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ, עוזם של העם יודעי התרועה אָתָּה. אתה הוא מקור כוחם שבו הם מתפארים, וּבִרְצוֹנְךָ, כאשר אתה רוצה בנו, תָּרוּם קַרְנֵנוּ, ננחל הצלחה וניצחון.

• כִּי לַה' שייך מָגִנֵּנוּ, ה' הוא מקור הגנתנו, וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל – כינוי לה', שייך מַלְכֵּנוּ, ובשמו הוא מולך. מן הדברים על גדולת ה' בעולמות בכלל ותפארתו בישראל בפרט, עובר המשורר לדבר בתולדות העם:

• אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן, בנבואה לַחֲסִידֶיךָ, שמואל הנביא, נתן וגד, וַתֹּאמֶר להם : שִׁוִּיתִי, נתתי עֵזֶר, עזרה עַל גִּבּוֹר, למי שכבר מצד עצמו הוא גיבור. הֲרִימוֹתִי בָחוּר, נבחר מֵעָם –

• מָצָאתִי וגיליתי את דָּוִד עַבְדִּי, אף שהיה הצעיר בבני ישי ותושב יישוב קטן, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי, השמן שנאמר בו שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם, שמן מיוחד למשיחת מלכים וכהנים גדולים, מְשַׁחְתִּיו למלך בידי שמואל הנביא.

• אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן, תתקיים, תתחזק עִמּוֹ, אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ, תחזק אותו.

• לֹא יַשִּׁיא, ימשול; ייגוש ׂ אותו כנושה; או: יחרחר וישתלח אוֹיֵב בּוֹ, וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ. ועוד הבטחות:

• וְכַתּוֹתִי, אשבור מִפָּנָיו צָרָיו, אויביו, וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף, אכה.

• וֶאֶמוּנָתִי וְחַסְדִּי יהיו עִמּוֹ, וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ, יתנשא.

• וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ, אשליט אותו בים ובגבולותיו, וּבַנְּהָרוֹת אשים את יְמִינוֹ. אולי כאן רמז לכיבושיו של דוד ולניצחונותיו הן במזרח ממלכת יהודה והן במערבה.

• הוּא יִקְרָאֵנִי: אָבִי אָתָּה, אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי. הוא יהיה קשור, כרוך ודבוק בה',

• אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ, אתן לו מעמד לא רק של בן – כפי שהוא מתייחס אלי כאביו – אלא של בן בכור.

• לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי, וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ.

• –עולם זה – וְשַׂמְתִּי לָעַד, לעולם את זַרְעוֹ; וְכִסְאוֹ, מלכותו תימשך כִּימֵי שָׁמָיִם, לעולם ועד. אין זו רק ברית פרטית כלפי דוד, אלא היא נכרתת גם לכל בניו אחריו. בברית כלולים תנאים מגבילים:

• אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי, וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן,

• אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ, וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ, זה יהיה עונשם:

• וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט, במכות שוט את פִּשְׁעָם, וּבִנְגָעִים פקדתי עֲוֹנָם.

• וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ, וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי. עונשם יהיה פרטי, ולא תהיה בו משום הפרת ברית העולם עם דוד וזרעו.

• לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי, וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה,

• אַחַת ולתמיד נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי: אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב, לא אכזב לדוד בשבועתי שמלכותו תימשך בכל הדורות.

• זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה, יתקיים ולא יושמד, וְכִסְאוֹ, כיסא מלכותו יישאר לעולם כַשֶּׁמֶשׁ, שהיא יציבה וקיימת נֶגְדִּי, מולי.

• כְּיָרֵחַ יִכּוֹן, העומד ל עוֹלָם, וככוכב מכוכבי השמים שהוא עֵד בַּשַּׁחַק, בשמים נֶאֱמָן, יציב וקיים. סֶלָה.אחרי שהמשורר מזכיר את ההבטחות שהבטיח ה' לדוד ולזרעו עד עולם, הוא מתלונן:

• וְאַתָּה זָנַחְתָּ את בית דוד, וַתִּמְאָס אותו, הִתְעַבַּרְתָּ עִם, כעסת על מְשִׁיחֶךָ, המלך המשוח מבית דוד.

• נֵאַרְתָּה, קיללת, האבדת את בְּרִית עַבְדֶּךָ ו חִלַּלְתָּ, השפלת לָאָרֶץ את נִזְרוֹ, כתר מלכותו, כבודו.

• פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו, החומות שבנה, שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה, הֶרס, פחד.

• שַׁסֻּהוּ, בזזו את המלך וממלכתו כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ, כמו שבוזזים בית פרוץ ונטול הגנה. המלך הָיָה חֶרְפָּה, שימש דוגמה לעלבון ובושה לִשְׁכֵנָיו.

• הוא זה ש הֲרִימוֹתָ, הגבהת את יְמִין, הזרוע החזקה והלוחמת של צָרָיו, הִשְׂמַחְתָּ, שימחת את כָל אוֹיְבָיו.

• אַף תָּשִׁיב אחור, תבטל את צוּר, סלע, תוקף חַרְבּוֹ, וְלֹא הֲקֵמֹתוֹ, נתת לו תקומה ועמידה בַּמִּלְחָמָה. הוא מובס.

• הִשְׁבַּתָּ את כבודו ומעמדו מִטֳּהָרוֹ, ממצבו הנקי והזוהר. חסינותו מפגיעה פגה, וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה, הפלת, שברת.

• הִקְצַרְתָּ, קיצרת יְמֵי עֲלוּמָיו, נעוריו. המלך מת בקיצור ימים, הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה. סֶלָה. המשורר מתאר כאן את מלכות בית דוד בתוך שורה של מפלות וכישלונות שאין בכוחה לקום מהם. עד כאן דברי התלונה כלפי הקדוש ברוך הוא על ההפרה, כביכול, של הבטחתו לתת לדוד ולזרעו מלכות עולם. ומכאן דברי תחנונים לה':

• עַד מָה, מתי תִּסָּתֵר לָנֶצַח, שהרי אנו חווים כל מפלה וירידה כהסתר פניך?! עד מתי תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲמָתֶךָ?!

• זְכָר אֲנִי, אותי, זכור מֶה הוא חָלֶד, העולם – הוויה שאינה יציבה וברורה, מציאות הכרוכה בחידלון. עַל מַה, למה שָּׁוְא בָּרָאתָ כָל בְּנֵי אָדָם?! המפלות, הכישלונות, הבושה וחוסר התקווה אופפים לא רק את המלך אלא את כל הממלכה וכלל בני אדם, שהרי לחייו של כל אדם יש קץ –

• מִי גֶבֶר ש יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת?! מי יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל?! אפשר לעמוד מול המוות והחידלון הפרטי כאשר יש תקווה, וכאשר מרגישים שהעתיד מובטח, ואולם במצב הנוכחי הדבר הבטוח היחידי הוא המוות. סֶלָה. לכן פונה המשורר לה' בתחינה:

• אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים, אֲדֹנָי?! היכן אותם דברים ש נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ, בנאמנותך?!

• זְכֹר, אֲדֹנָי, את חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ, ראה איך אנו, עבדיך, נעשים לחרפה. זכור שְׂאֵתִי, אותי הנושא בְחֵיקִי, צמוד לגופי כָּל רַבִּים עַמִּים. העמים הרבים רובצים עלי, ואינני יכול לנער אותם ממני.

• אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ אותך, ה', אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ. מעבר לצרתנו, גם שמך מתחלל, שכן הוא נקרא על עם ישראל ועל מלכי בית דוד. הפרק מסתיים בדברים קשים, שיש בהם טענה וזעקה. לאחריהם בא סיום החותם את הפרק הזה, אך גם את הספר השלישי בחמשת הספרים המרכיבים את ספר תהלים:

• בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.