רות-פרק-1

ביאורים

• וַיְְְהִי בִּימֵי שְְׁפֹט הַשֹּׁפְְטִים, וַיְְְהִי רָעָב בָּאָרֶץ בעקבות מחסור בגשמים, ובעקבותיו – וַיֵּלֶךְְְ אִישׁ בעל נכסים ובעל עמדה מִבֵּית לֶחֶם שבנחלת יְְהוּדָה העיר הסמוכה לירושלים, שנקראה כך כדי להבחין בינה לבין בית – לחם שבגליל, לָגוּר באופן ארעי בִּשְְְׂדֵי מוֹאָב, שכן שם שרר מצב נוח יותר, הוּא וְְאִשְְְׁתּוֹ וּשְְְׁנֵי בָנָיו.

• וְְשֵׁם הָאִישׁ היה אֱלִימֶלֶךְְְ, וְְשֵׁם אִשְְְׁתּוֹ נָָעֳֳמִי, וְְשֵׁם שְְׁנֵי־בָנָיו מַחְְְלוֹן וְְכִלְְְיוֹן, אֶפְְְרָתִים, ממשפחת אפרתה שהיה מצאצאי חוּר, שעל שמו נקרא האזור הסמוך לבית – לחם, מִבֵּית לֶחֶם יְְהוּדָה, וַיָּבֹאוּ ל שְְׂדֵי־מוֹאָב וַיִּהְְְיוּ־שָׁם במשך זמן מה.

• וַיָּמָָת אֱלִימֶלֶךְְְ אִישׁ, בעלה של נָָעֳֳמִי בזמן ששהו במקום, וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְְְׁנֵי בָנֶיהָ בשדה מואב.

• וַיִּשְְְׂאוּ לָהֶם שני הבנים נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, בנות המקום. שֵׁם הָאַחַת עָָרְְְפָּה, וְְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, וַיֵּשְְׁבוּ שָׁם כְְּעֶשֶׂר שָׁנִים.

• וַיָּמֻתוּ גַם־שְְׁנֵיהֶם, מַחְְְלוֹן וְְכִלְְְיוֹן בלא ילדים, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה, נעמי לבדה מִשְְּׁנֵי יְְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.

• וַתָּקָָם הִיא וְְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָָׁב מִשְְּׂדֵי מוֹאָב, לא רק מפני שאיבדה את בעלה ובניה, אלא גם כִּי שָׁמְְעָה בִּשְְְׂדֵה מוֹאָב כִּי־פָקַד ה' אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם. בינתיים הסתיימה הבצורת, והחיים בארץ יהודה חזרו לתיקונם.

• וַתֵּצֵא מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְְתָה־שָׁמָּה וּשְְְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, שרק הן נשארו מהמשפחה, עִמָּהּ, וַתֵּלַכְְְנָה בַדֶּרֶךְְְ לָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ יְְהוּדָה.

• וַתֹּאמֶר נָָעֳֳמִי לִשְְְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ: אני שבה לביתי ולעמי, ואתן – לֵכְְְנָה שֹּׁבְְְנָה אִשָּׁה לְְבֵית אִמָּהּ, כל אחת מכן תשוב אל משפחתה. ובחיבה רבה הוסיפה: יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד ויעזור לכן כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם־הַמֵּתִים וְְעִמָּדִי.

• יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְְְצֶאןָ מְְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ. אני מברכת כל אחת מכן שתתחתן שוב ותחיה בשלווה עם בעלה החדש. מהקשר המשפחתי בינינו לא נותר דבר, ועל כן אל לכן לבוא אתי. נעמי רצתה לנהוג בהגינות כלפי שתי הנשים הללו – שהיו כנראה צעירות יחסית, שהרי התחתנו שנים מעטות קודם לכן. לכן עודדה אותן להמשיך בחייהן. וַתִּשַּׁק לָהֶן נעמי נשיקת פרידה, וַתִּשֶּׂאנָה את קוֹלָן וַתִּבְְְכֶּינָה אולי כולן. הבכי המשותף הזה מעיד על עומק הקשר שהיה ביניהן, אף שלא היו בנות עמה.

• וַתֹּאמַרְְְנָה־לָּהּ: לא, כִּי־אִתָּךְְְ נָשׁוּב לְְעַמֵּךְְְ ונחיה בתוכו. היינו משפחה ונמשיך להיות משפחה.

• וַתֹּאמֶר נָָעֳֳמִי: שֹׁבְְְנָה, בְְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְְְנָה עִמִּי?! אין טעם בכך. הַעוֹד־לִי בָנִים בְְּמֵעַי, בתוך גופי, וְְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים?! האם יש לי סיכוי ללדת ילדים שיוכלו לשאתכן לנשים ולהעמיד מכן תולדות?!

• שֹׁבְְְנָה, בְְנֹתַי, לֵכְְְןָ, כִּי זָקַנְְְתִּי מִהְְְיוֹת לְְאִישׁ. אני זקנה מלהתחתן בשנית. גם אם אחשוב מחשבה בלתי ראלית לחלוטין – גם כִּי אָמַרְְְתִּי: יֶשׁ־לִי תִקְְְוָה, גַּם אילו הָיִיתִי הַלַּיְְְלָה לְְאִישׁ, וְְגַם אילו יָלַדְְְתִּי בָנִים –

• האם לָהֵן, לבנים הדמיוניים האלה תְְּשַׂבֵּרְְְנָה, תמתינו, תייחלו עַד אֲשֶׁר יִגְְְדָּלוּ? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, תרותקו, תעצרו את חייכן לְְבִלְְְתִּי הֱיוֹת לְְאִישׁ ולא תתחתנו?! אין זו התנהגות סבירה. אַל, בְְּנֹתַי, כִּי־מַר־לִי מְְאֹד מִכֶּם, מפני שאינני יכולה לעזור לכן או להעניק לכן דבר, כִּי־יָצְְאָה, פגעה בִי יַד־ה'. נותרתי מסכנה וחסרת ישע. נראה שגם אם היה למשפחה רכוש כלשהו, הוא אבד במשך השנים.

• וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְְְכֶּינָה עוֹד. וַתִּשַּׁק עָָרְְְפָּה לַחֲמוֹתָהּ לשלום, מפני שהשתכנעה מדבריה והחליטה לחזור לביתה, וְְאילו רוּת דָּבְְקָה בָּהּ, ולא הסכימה להיפרד ממנה.

• וַתֹּאמֶר אליה נעמי : הִנֵּה שָׁבָה יְְבִמְְְתֵּךְְְ, גיסתך אֶל־עַמָּהּ וְְאֶל־אֱלֹהֶיהָ. שׁוּבִי אַחֲרֵי יְְבִמְְְתֵּךְְְ.

• וַתֹּאמֶר רוּת: אַל־תִּפְְְגְְּעִי, תפצירי בִי לְְעָָזְְְבֵךְְְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְְְ, לעזוב אותך, כִּי אֶל־אֲשֶׁר תֵּלְְכִי – אֵלֵךְְְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי, במקום שבו תלוני – אָלִין. יותר מכך – עַמֵּךְְְ הוא עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְְְ אֱלֹהָי. אמרת שערפה שבה אל עמה ואל אלוהיה, אבל מואב כבר אינו עמי, ואלוהי מואב כבר אינם אלוהי. הקשר שלי למשפחתך ולאורח חייה לא היה מקרי. כבר אינני חשה זיקה לעם המואבי ולאמונתו.

• בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי – אָמוּת, וְְשָׁם אֶקָּבֵר. אצמד אלייך עד מוות ואקבר במקום קבורתך. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְְכֹה יוֹסִיף, אני נשבעת – בשם ה' דווקא – כִּי רק הַמָּוֶת יַפְְְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְְְ.

• וַתֵּרֶא נעמי כִּי־מִתְְְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ, וַתֶּחְְְדַּל לְְדַבֵּר אֵלֶיהָ, אחרי שעשתה ככל יכולתה לשכנע את רות שכדאי לה לחזור לביתה.

• וַתֵּלַכְְְנָה שְְׁתֵּיהֶם עַד־בּוֹאָנָה, שבאו אל בֵּית לָחֶם. בית – לחם אינה רחוקה מאוד ממואב, ויש להניח שהן הלכו כמה ימים. וַיְְְהִי כְְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם, רעשה כָָּל־הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְְְנָה: הֲזֹאת נָָעֳֳמִי? את רות איש לא הכיר, אך את נעמי, שהייתה גבירה נכבדת, הכירו הכול בעיר הקטנה. והנה עתה לא רק התבגרה בגופה, אלא לבושה ופניה השתנו, ופגעי החיים ניכרו בהם.

• וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל־תִּקְְְרֶאנָה לִּי נָָעֳֳמִי, מלשון נועם, שהרי לא הייתה כל נעימות בחיי; קְְרֶאןָ לִּי מָרָא, מרה. כך ראוי יותר, כִּי־הֵמַר, הביא עלי מרירות וסבל שַׁדַּי, ה' לִי מְְאֹד.

• אֲנִי מְְלֵאָה בבעל, ילדים ורכוש הָלַכְְְתִּי, יצאתי; וְְרֵיקָם, חסרת כול הֱשִׁיבַנִי ה'. לָמָּה תִקְְְרֶאנָה לִּי נָָעֳֳמִי, וַהרי ה' עָנָה, העיד בִי, הוכיח את חטאי. או: התרה בי, וְְשַׁדַּי הֵרַע־לִי.

• וַתָּשָָׁב נָָעֳֳמִי וְְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה מִשְְּׂדֵי מוֹאָב, וְְהֵמָּה, הן בָּאוּ ל בֵּית לֶחֶם בִּתְְְחִלַּת קְְצִיר שְְׂעֹרִים בתקופה שאחרי חג הפסח, שבה מתחילים לקצור את השעורים, ועל כן קל בה יותר למצוא אוכל.