רות-פרק-2

ביאורים

• וּלְְְנָָעֳֳמִי היה מוֹדַע מכר, קרוב לְְאִישָׁהּ שהיה אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל, בעל מעמד נכבד מִמִּשְְְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְְְ, וּשְְְׁמוֹ בֹּעַז.

• וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל־נָָעֳֳמִי: אֵלְְכָה־נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳֳּטָה בַשִּׁבֳֳּלִים כמנהג העניים, שרות כנראה הבחינה בו, אַחַר אֲשֶׁר אֶמְְְצָא־חֵן בְְּעֵינָיו. אלך לשדה של האדם שאמצא חן בעיניו ויאפשר לי ללקט. אמנם התורה מחייבת את בעל השדה להניח את שיבולי הלקט לאביונים, אך בפועל לא כל בעל שדה קיבל את העניים בסבר פנים יפות. היו בעלי שדות שחששו שהעניים יפריעו לקוצרים בעבודתם; היו שחשדו שמא אין העניים ישרים; והיו, מן הסתם, כאלה שלא היו אוהבי בריות. וַתֹּאמֶר לָהּ נעמי : לְְכִי, בִתִּי.

• וַתֵּלֶךְְְ וַתָּבוֹא וַתְְּלַקֵּט אל סלה את השיבולים שנפלו או שלא נקצרו בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְְרִים. וַיִּקֶר מִקְְְרֶהָ, היא הזדמנה ל חֶלְְְקַת הַשָּׂדֶה השייכת לְְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְְְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְְְ, מבלי שידעה מראש מי הבעלים.

• וְְהִנֵּה באותה שעה בֹעַז בָּא אל השדה שמחוץ לעיר מִבֵּית לֶחֶם. כנראה כדי להשגיח על הקציר. בעז פנה אליהם בברכה – וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְְרִים: ה' עִמָּכֶם ויהיה בעזרכם. וַיֹּאמְְרוּ לוֹ: יְְבָרֶכְְְךָ ה'.

• וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְְנַעֲרוֹ, משרתו הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְְרִים, הממונה להשגיח שהקצירה תיעשה כראוי : לְְמִי קשורה הַנַּעֲרָה הַזֹּאת? בית – לחם לא הייתה עיר גדולה, ובעז, שהיה מוותיקי המקום, התפלא לראות אשה צעירה שאינו מכיר.

• וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְְרִים וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם־נָָעֳֳמִי מִשְְּׂדֵי מוֹאָב.

• וַתֹּאמֶר, היא ביקשה מאתנו : אֲלַקֳֳּטָה־נָּא וְְאָסַפְְְתִּי בָעֳֳמָרִים, בין האלומות אַחֲרֵי הַקּוֹצְְרִים. וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד בשדה מֵאָז הַבֹּקֶר וְְעַד־עַתָּה. זֶה שִׁבְְְתָּהּ הַבַּיִת מְְעָט. היא יצאה לבית לנוח מעט וחזרה אל השדה.

• וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל־רוּת: הֲלֹא שָׁמַעַתְְּ, שימי לב, בִּתִּי, אַל־תֵּלְְכִי לִלְְְקֹט בְְּשָׂדֶה אַחֵר, כי השדה גדול דיו, וְְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, אל תעברי מִזֶּה, מכאן למקום אחר, וְְכֹה תִדְְְבָּקִין עִם־נַעֲרֹתָי. היי צמודה למשרתות שלי. לכי אִתן.

• עֵינַיִךְְְ יביטו בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר־יִקְְְצֹרוּן, וְְהָלַכְְְתְְְּ אַחֲרֵיהֶן עם שאר הנערות. הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת־הַנְְּעָרִים לְְבִלְְְתִּי נָָגְְְעֵךְְ, שלא יציקו לך וינהגו בכבוד. יתר על כן, כיוון שאת שוהה בחום בשדה – וְְצָמִת, כאשר תצמאי – וְְהָלַכְְְתְְְּ אֶל־הַכֵּלִים שבהם מי השתייה של הקוצרים, וְְשָׁתִית, אני מרשה לך גם לשתות מֵאֲשֶׁר יִשְְְׁאֲבוּן הַנְְּעָרִים, כדי שתוכלי להמשיך ללקט כאן בנוחות.

• וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְְְׁתַּחוּ אָרְְְצָה, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְְּעֵינֶיךָ לְְהַכִּירֵנִי, להתייחס אלי ביחס של קִרבה, והרי אָנֹכִי נָָכְְְרִיָּה, שאינה מבית ישראל וזרה במקום.

• וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ: אמנם לא ראיתי אותך עד כה, אבל הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת, עם חֲמוֹתֵךְְְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְְְ, וַתַּעַזְְְבִי את אָבִיךְְְ וְְאִמֵּךְְְ וְְאֶרֶץ מוֹלַדְְְתֵּךְְְ, וַתֵּלְְכִי אֶל־עַם אֲשֶׁר לֹא־יָדַעַתְְְּ, הכרת תְְּמוֹל שִׁלְְְשׁוֹם.

• יְְשַׁלֵּם ה' על פָָּעֳֳלֵךְְְ הגדול, וּתְְְהִי מַשְְְׂכֻּרְְְתֵּךְְְ שְְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת־כְְּנָפָיו. בעז הבין שרות אינה מהגרת מסיבות חברתיות או כלכליות, ואף לא באה רק להתלוות אל חמותה, אלא באה לחסות תחת כנפי השכינה.

• וַתֹּאמֶר: אֶמְְְצָא־חֵן בְְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי. אני מכירה לך טובה על שמצאתי חן בעיניך, כִּי נִחַמְְְתָּנִי, וְְכִי דִבַּרְְְתָּ עַל־לֵב שִׁפְְְחָתֶךָ, עודדת אותי והענקת לי יחס מיוחד; והרי אָנֹכִי לֹא אֶהְְְיֶה כְְּאַחַת שִׁפְְְחֹתֶךָ, אינני ראויה אפילו ליחס המתאים לשפחה.

• וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְְעֵת הָאֹכֶל, לאחר זמן, כשהקוצרים נאספו והתיישבו לאכול : גֹּשִׁי, התקרבי הֲלֹם, לכאן וְְאָכַלְְְתְְְּ מִן־הַלֶּחֶם המשותף לקוצרים, וְְטָבַלְְְתְְְּ פִּתֵּךְְְ בַּחֹמֶץ המשמש לטיבול הפת. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְְרִים כדי לא להתערב ביניהם, וַיִּצְְְבָָּט, בעז לקח והושיט לָהּ קָלִי, גרגרי שיבולים לחים שקלו אותן באש. חימום העמילן שבהן הופך אותו לסוכר. על כן נחשב הקלי המתקתק למעדן. וַתֹּאכַל וַתִּשְְְׂבַּע וַתֹּתַר. הוא נתן לה כמות יפה, כדי שביעתה ויותר מכך.

• וַתָּקָָם לְְלַקֵּט. וַיְְְצַו בֹּעַז אֶת־נְְעָרָיו לֵאמֹר: לא רק אחרי שפיניתם את העומרים היא רשאית ללקט בשדה; גַּם בֵּין הָעֳֳמָרִים תְְּלַקֵּט – וְְלֹא תַכְְְלִימוּהָ, תביישו אותה. אפשרו לה ללקט בלא להעיר לה.

• וְְגַם שֹׁל־תָּשֹׁלּוּ, ‘שכחו', או הפילו לָהּ בכוונה שיבולים מִן־הַצְְּבָתִים, קבוצות השיבולים האחוזות יחד כדי להיקצר במגל, וַעֲזַבְְְתֶּם וְְלִקְְּטָה וְְלֹא תִגְְְעֲרוּ־בָהּ.

• וַתְְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד־הָעָרֶב. מכיוון שישבה בתנאים נוחים יותר – אולי בצל – עם הקוצרים, וצוידה במזון ושתייה, לא נאלצה לשוב הביתה באמצע היום. וַתַּחְְְבֹּט, הכתה, דשה אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה כדי להפריד את גרעיני התבואה מן הקש. וַיְְְהִי כְְּאֵיפָה שְְׂעֹרִים כמות ניכרת, למעלה מ-20 ליטר.

• וַתִּשָּׂא את גרעיני השעורה וַתָּבוֹא אל הָעִיר. וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה, כמות גדולה מהצפוי, וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן־לָהּ אֵת אֲשֶׁר־הוֹתִרָה מִשָָּׂבְְְעָהּ. כאמור, היא לא אכלה את כל מה שנתן לה בעז. מלבד השעורים היא הביאה לחמותה גם קלי.

• וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ: אֵיפֹה לִקַּטְְְתְְְּ הַיּוֹם, וְְאָנָה, והיכן עָשִׂית את הדברים הללו? יְְהִי מַכִּירֵךְְְ, מי שעזר לך והתנהג אתך בנדיבות יתרה – בָּרוּךְְְ. וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת זהותו של האיש אֲשֶׁר־עָשְְׂתָה עִמּוֹ. וַתֹּאמֶר: שֵׁם הָאִישׁ בעל השדה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם הוא בֹּעַז.

• וַתֹּאמֶר נָָעֳֳמִי לְְכַלָּתָהּ: בָּרוּךְְְ הוּא לַה', אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְְְדּוֹ אֶת־הַחַיִּים וְְאֶת־הַמֵּתִים. בעז היה ידיד המשפחה גם כשבעלה ובניה היו בחיים, והנה עתה הוא דואג גם לזיכרון המתים בכך שהוא מסייע להן. וַתֹּאמֶר לָהּ נָָעֳֳמִי: אינני מכירה אותו רק משום שאני בת המקום – קָרוֹב לָנוּ, קרוב משפחתנו הוא הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא. כאשר אדם יורד מנכסיו ומוכר את שדהו, רשאי, ואולי אף חייב, קרוב משפחתו שידו משגת לפדות את השדה מן הקונה הזר. פעולה זו נקראת גם גאולת השדה. כל קרוב משפחה הוא גואל פוטנציאלי.

• וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה נוכח התרגשותה של נעמי והשבחים שחלקה לאיש : גַּם כִּי־אָמַר אֵלַי: עִם־־הַנְְּעָרִים אֲשֶׁר־לִי תִּדְְְבָּקִין, תמשיכי ללקט לידם, עַד אִם־כִּלּוּ, שיסיימו אֵת כָָּל־הַקָּצִיר אֲשֶׁר־לִי.

• וַתֹּאמֶר נָָעֳֳמִי אֶל־רוּת כַּלָּתָהּ: מכיוון שבעז מתייחס אלייך יפה, טוֹב, בִּתִּי, כִּי תֵצְְאִי עִם־נַעֲרוֹתָיו, ותישארי בשדהו, וְְלֹא יִפְְְגְְּעוּ־בָךְְְ בְְּשָׂדֶה אַחֵר.

• וַתִּדְְְבַּק בְְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְְלַקֵּט עַד־כְְּלוֹת קְְצִיר־הַשְְּׂעֹרִים וּקְְְצִיר הַחִטִּים. קציר השעורים מתחיל בעונת האביב ונמשך כשבעה שבועות. אחריו מגיע קציר החיטים – לרוב בסמיכות לחג השבועות, שהוא חג בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים והוא מסתיים כעבור שלושה חודשים מתחילת קציר השעורים. וַתֵּשֶׁב אֶת, עם חֲמוֹתָהּ. כל אותו זמן הייתה מלקטת בשדה ומביאה לבית חמותה.