שיר השירים-פרק-6

ביאורים

• אָנָה הָלַךְְְ דּוֹדֵךְְְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְְְ? – וּנְְְבַקְְְשֶׁנּוּ עִמָּךְְְ. נעזור לך לחפש אחריו. והיא עונה:

• דּוֹדִי יָרַד לְְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם. אין זו כתובת ברורה, אבל הוא אמור להיות במקום שכולו יופי וניחוחות, לשם ירד כדי לִרְְְעוֹת את צאנו, או את עצמו בַּגַּנִּים וְְלִלְְְקֹט שׁוֹשַׁנִּים. והיא מסיימת:

• אֲנִי לְְדוֹדִי וְְדוֹדִי לִי, הוא הדוד הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.אין הוא אתי עכשיו, לא מפני שברח או התחמק מחוסר רצון בי. בלי ספק אנחנו שייכים זה לזו, והקשר בינינו מתמיד, אלא שלעת עתה הוא הלך לגנו, ואולי יביא אתו שושנים. דברי החיבה של הרעיה והדוד מתלהטים והולכים. נראה שהתיאורים והדימויים הולכים ונעשים גלויים ונועזים יותר משום שרגש הקִּרבה מתעצם. בני – הזוג עומדים ומשתאים נוכח האהבה ההדדית – שאינה מובנת מאליה. אף שהאהבה לא הגיעה לכלל מימוש שלם, אין להם ספק בעצם קיומה. על אף הפירודים הזמניים, ההיעלמויות והעכבות, הם בטוחים בקשר ביניהם. לאחר דברי הרעיה לבנות ירושלים בחיפושיה אחר אהובה, מגיעים דברי הדוד, שמן הסתם לא נשמעו באוזניה ישירות. פסוקים מעין אלה כבר הופיעו קודם לכן:

• יָפָה אַתְְְּ, רַעְְְיָתִי, כְְּתִרְְְצָה, עיר לא גדולה בארץ אפרים, שהייתה בזמן מסוים בירת ממלכת ישראל. ייתכן שגם בגלל יופיה נבחרה לבירה. נָאוָה, נאה אַת כִּירוּשָׁלִָם, המתוארת כעיר יפה ביותר, ו אֲיֻמָּה, יוצאת מן הכלל, פלאית ומפעימה, כַּנִּדְְְגָּלוֹת, כמו דגלים, כמו יצירות מיוחדות המתנוססות לראווה, או: כגדודים מפוארים.

• הָסֵבִּי, הפני את עֵינַיִךְְְ מִנֶּגְְְדִּי, אל תסתכלי בי, שֶׁהֵם – עינייך, כלומר מבטיהן הִרְְְהִיבֻנִי, מעוררים את גאוותי וזחיחות דעתי או מגבירים את רגשותי. שַׂעְְְרֵךְְְ השחור גולש ומתולתל כְְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְְשׁוּ מִן־הַגִּלְְְעָד.

• שִׁנַּיִךְְְ כְְּעֵדֶר הָרְְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן־הָרַחְְְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְְְאִימוֹת זו לזו וְְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כל השִׁניים שלמות ויפות. אין ביניהן בולטות וגדולות.

• כְְּפֶלַח הָרִמּוֹן, שהוא עגול ויפה, רַקָּתֵךְְְ מִבַּעַד לְְצַמָּתֵךְְְ, מקלעת או קווצת שער הנתונה על קדמת הפנים והצדעיים.

• שִׁשִּׁים הֵמָּה מְְלָכוֹת, נשות שלמה המלך הנושאות בתואר רשמי, וּשְְְׁמֹנִים – פִּילַגְְְשִׁים, בעלות מעמד קבוע של נשים חצי רשמיות, ובקרבתו גם עֲלָמוֹת אֵין מִסְְְפָּר. ייתכן שזהו שיר שהושר על שלמה המלך או שירו של המלך עצמו, מן הסתם בצעירותו.

• אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי. היא מעל כולן. אַחַת הִיא לְְאִמָּהּ, אין בת כמוה, בָּרָה, נקייה וטהורה הִיא לְְיוֹלַדְְְתָּהּ. רָאוּהָ בָנוֹת וַיְְְאַשְְּׁרוּהָ, הבנות הרואות אותה מהללות ומחזקות אותה, מְְלָכוֹת וּפִילַגְְְשִׁים ראו אותה – וַיְְְהַלְְלוּהָ. המשך שבח הכלה:

• מִי־זֹאת הַנִּשְְְׁקָפָה, מופיעה מרחוק זוהרת כְְּמוֹ ה שָׁחַר העולה , יָפָה כַלְְּבָנָה, בָּרָה, צחה וזורחת כַּחַמָּה. אלה תיאורים הדרגתיים של אור. השחר הוא אור ראשון עדין מאוד; אור הלבנה איננו עז והוא נעים ונקי, ולבסוף – זריחת החמה. אֲיֻמָּה כַּנִּדְְְגָּלוֹת, מדהימה. את הדברים הבאים אפשר לייחס לשני הצדדים, אבל מסתבר שהם דברי הרעיה:

• אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְְְתִּי, לִרְְְאוֹת בְְּאִבֵּי, ניצנים, פֵּרות או צמחים רעננים של הַנָּחַל, לִרְְְאוֹת הֲפָרְְחָה הַגֶּפֶן, לראות אם הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים. זוהי תקופת האביב, שבה הולכים אל הגינה ולנחל וצופים בראשית הצמיחה והפריחה. פירושים רבים זיהו את תקופת ראשית הצמיחה הזו עם יציאת מצרים. הדבר מסתבר בין אם מדובר בשיר שלו או בשיר שלה.

• לֹא יָדַעְְְתִּי, אינני מכירה את נַפְְְשִׁי במצב לא ראלי זה, הדומה לחלום או לשכרות. נפשי שָׂמַתְְְנִי, אני מרגישה את עצמי מַרְְְכְְּבוֹת של עַמִּי נָדִיב, כינוי מכבד המתאים לאהוב.