זכריה-פרק-1

ביאורים

  • בַּחֹדֶשׁ הַשְְּׁמִינִי, מרחשוָן , בִּשְְְׁנַת שְְׁתַּיִם לְְדָרְְיָוֶשׁ הָיָה דְְבַר־ה' אֶל־זְְכַרְְְיָה בֶּן־בֶּרֶכְְְיָה בֶּן־עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר׃

  • קָצַף, כעס ה' עַל־אֲבוֹתֵיכֶם קָצֶף. עירם נחרבה, והם גלו, ואף על פי כן –

  • וְְאָמַרְְְתָּ אֲלֵהֶם: כֹּה אָמַר ה' צְְבָאוֹת:שׁוּבוּ אֵלַי, נְְאֻם ה' צְְבָאוֹת,וְְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם, אָמַר ה' צְְבָאוֹת. הבה נשוב ונחדש את האהבה הישנה. עשו אתם צעד לקראתי ואני אבוא לקראתכם.

  • אַל־תִּהְְְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר קָרְְאוּ־אֲלֵיהֶם הַנְְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, שהיו לפני החורבן, לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְְבָאוֹת, שׁוּבוּ נָא מִדַּרְְְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְְלֵיכֶם הָרָעִים, וְְלֹא שָׁמְְעוּ וְְלֹא־הִקְְְשִׁיבוּ אֵלַי, נְְאֻם־ה',

  • אֲבוֹתֵיכֶםאַיֵּה־הֵם?! הם מתו, גלו ועברו מן העולם וחטאיהם לא הועילו להם. כאן מופיעה שאלת נגד, שאולי הקהל שואל את הנביא בתגובה לשאלתו: וְְהַנְְּבִאִיםהַלְְְעוֹלָם יִחְְְיוּ?! אבותינו אכן מתו, אבל האם הנביאים שדיברו עליהם יחיו לעולם?! הלא גם הם מתו, ואם כן מה ההבדל?! הנביא עונה:

  • אַךְְְ דְְּבָרַי וְְחֻקַּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־עֲבָדַי הַנְְּבִיאִים, הֲלוֹא הִשִּׂיגוּ את אֲבֹתֵיכֶם. דבר ה' שהודיעו הנביאים הגיע לאבותיכם ופגע בהם. וַיָּשׁוּבוּ אבותיכם וַיֹּאמְְרוּ: כַּאֲשֶׁר זָמַם, החליט ה' צְְבָאוֹת לַעֲשׂוֹת לָנוּ כִּדְְְרָכֵינוּ וּכְְְמַעֲלָלֵינוּ, כֵּן עָשָׂה אִתָּנוּ. גם אבותיכם כבר ידעו והודו שדברי הנביאים הם אמת ותוקפם נשאר לעולם. כמה חודשים לאחר הנבואה הראשונה זכריה מספר על חזיונות מופלאים ושיחות עליונות שניהל במהלך הצפייה בהם. מבצע העלייה מבבל היה מעשה עצום, אבל תוצאתו הייתה עלובה ודלה למדי. נראה שהשבים לא ראו עתיד גדול בארץ ולא קיוו להתפתחות רבה. בעקבות תחושה זו מנובאים להם כאן דברי עידוד, נחמה ותקווה לעתיד מזהיר. במראה הראשון שחוזה זכריה משתקפת ההשגחה על מצבו של העולם. מלאך ה' תוהה על השקט והשלווה השוררים בעולם בזמן שערי יהודה אינן מיושבות, וגלותם של בניהן בבבל מתארכת. אלוקים עונה למלאך בדברי ניחומים לירושלים ובהבטחה להעניש את הגויים שהתלהבו יתר על המידה מתפקידם בהענשת בניו.

  • בְְּיוֹם עֶשְְְׂרִים וְְאַרְְְבָּעָה לְְעַשְְְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ, החודש האחד – עשר, הוּא־חֹדֶשׁ שְְׁבָט, בִּשְְְׁנַת שְְׁתַּיִם לְְדָרְְיָוֶשׁ, הָיָה דְְבַר־ה' אֶל־זְְכַרְְְיָה בֶּן־בֶּרֶכְְְיָהוּ בֶּן־עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר׃

  • רָאִיתִי הַלַּיְְְלָה וְְהִנֵּה־אִישׁ רֹכֵב עַל־סוּס אָדֹם, וְְהוּא עֹמֵד בֵּין שיחי הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר צומחים בַּמְְּצֻלָה, במקום עמוק שיש בו מים, כך שצמיחת ההדסים יפה. וְְאַחֲרָיו שלוש קבוצות של סוּסִים: אֲדֻמִּים, שְְׂרֻקִּים, אדמדמים, כהים או: מגוונים, וּלְְְבָנִים.

  • וָאֹמַר אל מלאך שמדבר אלי : מָה־אֵלֶּה, אֲדֹנִי?וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְְְאָךְְְ הַדֹּבֵר בִּי, המשוחח אתי ומשיב על שאלותי : אֲנִי אַרְְְאֶךָּ מָה־הֵמָּה אֵלֶּה. פעמים רבות בנבואת זכריה אין הנביא שומע דבר נבואה ישיר, אלא מלאך אומר לו את דברי ה'.

  • וַיַּעַן הָאִישׁ הָעֹמֵד בֵּין־הַהֲדַסִּים וַיֹּאמַר: אֵלֶּה – הסוסים והרוכב, שהוא המלאך הממונה עליהם, הם השליחים אֲשֶׁר שָׁלַח ה' לְְהִתְְְהַלֵּךְְְ בָּאָרֶץ, בעולם.

  • וַיַּעֲנוּ הסוסים אֶת־מַלְְְאַךְְְ ה' הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמְְרוּ: הִתְְְהַלַּכְְְנוּ בָאָרֶץ, וְְהִנֵּה כָָל־הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְְשֹׁקָטֶת. בשובם ממסע הפיקוח ברחבי העולם הם מדווחים שהעולם שָקט ושלֵו.

  • וַיַּעַן מַלְְְאַךְְְ־ה' בתפילה וַיֹּאמַר: ה' צְְבָאוֹת! הרי כל העולם יושב במקומו במנוחה, עַד מָתַי אַתָּה לֹא־תְְרַחֵם אֶת־יְְרוּשָׁלִַם וְְאֵת עָרֵי יְְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְְְתָּה עליהן והגלית אותם זֶה שִׁבְְְעִים שָׁנָה?!

  • וַיַּעַן ה' אֶת־הַמַּלְְְאָךְְְ הַדֹּבֵר בִּי ואמר לו דְְּבָרִים טוֹבִים, דְְּבָרִים נִחֻמִים, מנחמים.

  • וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְְְאָךְְְ הַדֹּבֵר בִּי: קְְרָא, עליך להכריז את דבר ה' לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְְבָאוֹת: קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְְְצִיּוֹן קִנְְְאָה גְְדוֹלָה, ומתוך קנאה זו אתייחס לכל מי שפגע בכבודן –

  • וְְקֶצֶף, כעס גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל־הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים, על אֲשֶׁר אֲנִי אמנם קָצַפְְְתִּי על ישראל מְְעָט והנחתי להם ליפול במלחמה, וְְאולם הֵמָּה – הגויים עָזְְרוּ לְְרָעָה. מה שביני ובין ישראל אינו מצדיק את השמחה הגדולה של הגויים שמסביב, את ההתנפלות על ההריסות ואת שוד החללים.

  • לָכֵן כֹּה־אָמַר ה': שַׁבְְְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְְּרַחֲמִים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ, נְְאֻם ה' צְְבָאוֹת, וְְקָו של בניין ושל הגנה יִנָּטֶה עַל־יְְרוּשָׁלִָם להגן עליה מסביב ולשגשגה .

  • עוֹד נבואה קְְרָא לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְְבָאוֹת: עוֹד תְְּפוּצֶנָה, יתרחבו עָרַי מִטּוֹב, מרוב שפע וברכה, וְְנִחַם ה' עוֹד אֶת־צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם.

פסוקים

  1. בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש היה דבר־יהוה אל־זכריה בן־ברכיה בן־עדו הנביא לאמר
  2. קצף יהוה על־אבותיכם קצף
  3. ואמרת אלהם כה אמר יהוה צבאות שובו אלי נאם יהוה צבאות ואשוב אליכם אמר יהוה צבאות
  4. אל־תהיו כאבתיכם אשר קראו־אליהם הנביאים הראשנים לאמר כה אמר יהוה צבאות שובו נא מדרכיכם הרעים ומעליליכם [ומעלליכם] הרעים ולא שמעו ולא־הקשיבו אלי נאם־יהוה
  5. אבותיכם איה־הם והנבאים הלעולם יחיו
  6. אך דברי וחקי אשר צויתי את־עבדי הנביאים הלוא השיגו אבתיכם וישובו ויאמרו כאשר זמם יהוה צבאות לעשות לנו כדרכינו וכמעללינו כן עשה אתנו
  7. ביום עשרים וארבעה לעשתי־עשר חדש הוא־חדש שבט בשנת שתים לדריוש היה דבר־יהוה אל־זכריה בן־ברכיהו בן־עדוא הנביא לאמר
  8. ראיתי הלילה והנה־איש רכב על־סוס אדם והוא עמד בין ההדסים אשר במצלה ואחריו סוסים אדמים שרקים ולבנים
  9. ואמר מה־אלה אדני ויאמר אלי המלאך הדבר בי אני אראך מה־המה אלה
  10. ויען האיש העמד בין־ההדסים ויאמר אלה אשר שלח יהוה להתהלך בארץ
  11. ויענו את־מלאך יהוה העמד בין ההדסים ויאמרו התהלכנו בארץ והנה כל־הארץ ישבת ושקטת
  12. ויען מלאך־יהוה ויאמר יהוה צבאות עד־מתי אתה לא־תרחם את־ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה
  13. ויען יהוה את־המלאך הדבר בי דברים טובים דברים נחמים
  14. ויאמר אלי המלאך הדבר בי קרא לאמר כה אמר יהוה צבאות קנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה
  15. וקצף גדול אני קצף על־הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה
  16. לכן כה־אמר יהוה שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה נאם יהוה צבאות וקוה [וקו] ינטה על־ירושלם
  17. עוד קרא לאמר כה אמר יהוה צבאות עוד תפוצינה ערי מטוב ונחם יהוה עוד את־ציון ובחר עוד בירושלם

פסוקים מנוקד

  1. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־זְכַרְיָה בֶּן־בֶּרֶכְיָה בֶּן־עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר׃
  2. קָצַף יְהוָה עַל־אֲבוֹתֵיכֶם קָצֶף׃
  3. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃
  4. אַל־תִּהְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר קָרְאוּ־אֲלֵיהֶם הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים ומעליליכם [וּמַעֲלְלֵיכֶם] הָרָעִים וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא־הִקְשִׁיבוּ אֵלַי נְאֻם־יְהוָה׃
  5. אֲבוֹתֵיכֶם אַיֵּה־הֵם וְהַנְּבִאִים הַלְעוֹלָם יִחְיוּ׃
  6. אַךְ דְּבָרַי וְחֻקַּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־עֲבָדַי הַנְּבִיאִים הֲלוֹא הִשִּׂיגוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּשׁוּבוּ וַיֹּאמְרוּ כַּאֲשֶׁר זָמַם יְהוָה צְבָאוֹת לַעֲשׂוֹת לָנוּ כִּדְרָכֵינוּ וּכְמַעֲלָלֵינוּ כֵּן עָשָׂה אִתָּנוּ׃
  7. בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא־חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־זְכַרְיָה בֶּן־בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן־עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר׃
  8. רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה־אִישׁ רֹכֵב עַל־סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים׃
  9. וָאֹמַר מָה־אֵלֶּה אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה־הֵמָּה אֵלֶּה׃
  10. וַיַּעַן הָאִישׁ הָעֹמֵד בֵּין־הַהַדַסִּים וַיֹּאמַר אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ׃
  11. וַיַּעֲנוּ אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמְרוּ הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ וְהִנֵּה כָל־הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת׃
  12. וַיַּעַן מַלְאַךְ־יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת עַד־מָתַי אַתָּה לֹא־תְרַחֵם אֶת־יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה׃
  13. וַיַּעַן יְהוָה אֶת־הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים׃
  14. וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה׃
  15. וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל־הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה׃
  16. לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וקוה [וְקָו] יִנָּטֶה עַל־יְרוּשָׁלִָם׃
  17. עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם יְהוָה עוֹד אֶת־צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם׃

מקומות

  • ירושלים

    ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

  • יהודה

    חבל ארץ הררי המשתרע בין אזור בית אל בצפון לבקעת באר שבע בדרום.