זכריה-פרק-11

ביאורים

• פְְּתַח, יער ה לְְבָנוֹן, את דְְּלָתֶיךָ, מקומות הכניסה אליך. או: ייפתחו דלתותיך, בית המקדש, על ידי האויבים, וְְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ.

• הֵילֵל, יַלל, בְְּרוֹשׁ, מעצי הלבנון, כִּי־נָפַל אֶרֶז, עץ ענק המתנשא לגובה רב בלבנון. על אֲשֶׁר עצים אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ, חרבו. הֵילִילוּ, אַלּוֹנֵי בָשָׁן, כִּי יָרַד, הוכרע יַעַר הַבָּצִיר, יער המבוצר בעציו הצפופים.

• קוֹל יִלְְלַת הָרֹעִים נשמע, כִּי שֻׁדְְּדָה אַדַּרְְְתָּם, מקום המרעה המלובש בצמחייה, קוֹל שַׁאֲגַת כְְּפִירִים – כִּי שֻׁדַּד גְְּאוֹן, מקום הגאות של נהר הַיַּרְְְדֵּן.

• כֹּה אָמַר לי ה' אֱלֹהָי: רְְעֵה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה, צאן שאינו מיועד לגדל עדרים לחלב או לצמר, אלא בעיקר לשחיטה –

• אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְְְגֻן, יהרגו אותן, וְְלֹא יֶאְְְשָׁמוּ, צאן שהקונה אותו אינו חש אשמה בהריגת הבהמות, וּמֹכְְרֵיהֶן יֹאמַר: בָּרוּךְְְ ה' וַאעְְְשִׁר, אתעשר. גם המוכר אינו מוטרד מהריגתן, וְְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְְְמוֹל עֲלֵיהֶן. כלפי צאן ההרגה אין כל יחס רגשי, הקונים שוחטים אותן, המוכרים שמחים שנפטרו מהן, וגם הרועים אינם מרחמים עליהן.

• כִּי לֹא אֶחְְְמוֹל עוֹד עַל־יֹשְְׁבֵי הָאָרֶץ, המדומה לצאן המוזנח, נְְאֻם־ה', וְְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְְְצִיא, מזמן, מוסר אֶת־הָאָדָם אִישׁ בְְּיַד־רֵעֵהוּ וּבְְְיַד מַלְְְכּוֹ. אנשים יציקו זה לזה, והמלך עלול להיות גדול המציקים. ובכך כִתְְּתוּ, ישברו לרסיסים אֶת־הָאָרֶץ, וְְלֹא אַצִּיל אותה מִיָּדָם.

• וָאֶרְְְעֶה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה כפי שהצטוויתי בחיזיון הנבואי. לָכֵן, אכן היו אלו עֲנִיֵּי, עלובי הַצֹּאן. וָאֶקַּח־לִי שְְׁנֵי מַקְְְלוֹת – לְְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם, וּלְְְאַחַד קָרָאתִי חֹבְְלִים, שמות סמליים המבטאים את דרך הטיפול בצאן. וָאֶרְְְעֶה אֶת־הַצֹּאן. הרועה – המנהיג צריך לדעת מתי לפנות לצאנו ברוֹך ומתי בהלקאה.

• וָאַכְְְחִד, העלמתי אֶת־שְְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים האחרים שהיו מטפלים בצאן בְְּיֶרַח, בתוך חודש אֶחָד, וַתִּקְְְצַר נַפְְְשִׁי בָּהֶם, לא יכולתי לשאת את הצאן ואת רועיו, וְְגַם־נַפְְְשָׁם בָּחֲלָה, מאסה בִי. על כך מרמז אולי שם המקל 'חֹבלים' בהיפוך אותיות – 'חבל – בחל'.

• וָאֹמַר: לֹא אֶרְְְעֶה אֶתְְְכֶם עוד. אני מסיר מעלי את אחריות הטיפול, וכך הַמֵּתָה תָמוּת, וְְהַנִּכְְְחֶדֶת, האובדת תִּכָּחֵד, וְְהַנִּשְְְׁאָרוֹת, שלא יצאו מן העדר, תֹּאכַלְְְנָה אִשָּׁה אֶת־בְְּשַׂר רְְעוּתָהּ.

• וָאֶקַּח אֶת־מַקְְְלִי, אחד מהמקלות, אֶת־נֹעַם, וָאֶגְְְדַּע, קצצתי אֹתוֹ על מנת לְְהָפֵיר אֶת־בְְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת, עם כָָּל־הָעַמִּים, שבה אסרתי עליהם לפגוע בצאני.

• וַתֻּפַר הברית בַּיּוֹם הַהוּא, כשנשאר רק המקל 'חֹבלים', וַיֵּדְְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְְרִים אֹתִי, העוקבים אחר מעשיי ושומעים לי, כִּי דְְבַר־ה' הוּא.

• וָאֹמַר אֲלֵיהֶם – אל בעלי הצאן שאתי – העלומים מן הסיפור: הלוא רעיתי את הצאן בעזרת שני המקלות הללו. אולי לא עשיתי זאת בהצלחה יתרה, כי לא עלה בידי להציל ולשקם אותן, אבל ניסיתי להנהיג ככל יכולתי. עתה אִם־טוֹב בְְּעֵינֵיכֶם – הָבוּ שְְׂכָרִי, וְְאִם־לֹא – חֲדָלוּ. אינני יכול להכריח אתכם. וַיִּשְְְׁקְְלוּ אֶת־שְְְׂכָרִי שְְׁלֹשִׁים כָּסֶף. אף שהפרטים ומשמעויותיהם סתומים, ונדרשו בפנים שונות, נראה שמדובר במנהיג ישראל כלשהו שאין בכוחו להנהיג עוד, וצאן מרעיתו נעזב לנפשו. אף על פי כן הוא זוכה בתגמול כלשהו של הכרת טובה.

• וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: אל תשתמש בכסף הזה, אלא הַשְְְׁלִיכֵהוּ אֶל־הַיּוֹצֵר, קַדר, אולי כדי שיתיך את הכסף, וכן את אֶדֶר הַיְְְקָר, האדרת המפוארת אֲשֶׁר יָקַרְְְתִּי, נכבדתי, או: הסרתי כבוד מֵעֲלֵיהֶם – מעל הצאן. כלומר, הסר מעל העם את התפארת העוטפת אותם. וָאֶקְְְחָה, לקחתי את שְְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף, וָאַשְְְׁלִיךְְְ אֹתוֹ בתוך בֵּית ה', אֶל־הַיּוֹצֵר. הכסף ניתן לבית ה'.

• וָאֶגְְְדַּע אֶת־מַקְְְלִי הַשֵּׁנִי, אֵת הַחֹבְְלִים. וכשכבר אין לרועה אפילו סמל של שלטון, הוא מתפטר לגמרי. מעשה זה גורם בין השאר לְְהָפֵר אֶת־הָאַחֲוָה בֵּין יְְהוּדָה וּבֵין יִשְְְׂרָאֵל. נראה שאין מדובר על תקופתו של הנביא זכריה, אלא על מציאות שהייתה לפניו או בזמן כלשהו בעתיד.

• וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי עוֹד: קַח־לְְךָ כְְּלִי, בגדי רֹעֶה אֱוִלִי, כושל.

• כִּי הִנֵּה־אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה, מנהיג גרוע בָּאָרֶץ – הַנִּכְְְחָדוֹת, ההולכות לאיבוד לֹא־יִפְְְקֹד, יספור ולא ידאג להן; את הַנַּעַר, צעירי הצאן לֹא־יְְבַקֵּשׁ, יחפש; וְְהַנִּשְְְׁבֶּרֶת, זו ששברה יד או רגל לֹא יְְרַפֵּא; את הַנִּצָּבָה, העומדת במקומה ואינה רועה בעצמה, לֹא יְְכַלְְְכֵּל, יפרנס. יתר על כן – וּבְְְשַׂר הַבְְּרִיאָה יֹאכַל הוא עצמו. וּלאחר מכן את פַרְְְסֵיהֶן, טלפי הבהמות יְְפָרֵק, לשימוש כלשהו. הרועה כלל לא יתעניין בטיפול בצאן, והוא לא יעשה דבר בעבורן. ומפעם לפעם הוא אף ייקח לעצמו את אחד הכבשים וישתמש בו לצרכיו. כעת מופיעה קינה על המנהיגות בישראל, וכאמור, לא ידוע על איזו תקופה מדובר:

• הוֹי רֹעִי, רועה הָאֱלִיל, מנהיגים נטולי כל כוח וממשות, עֹזְְבִי, עוזב הַצֹּאן – חֶרֶב, מוות יבוא עַל־זְְרוֹעוֹ וְְעַל־עֵין יְְמִינוֹ. זְְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ, וְְעֵין יְְמִינוֹ כָּהֹה תִכְְְהֶה, תתעוור. מתוארת כאן מנהיגות אדישה לתפקידה, המנצלת את העם לצרכיה. כשמישהו – אולי הנביא – מנסה להנחות ולעצב את דרכי ההנהגה, את היחס בין מטה חובלים ומטה נועם, ניסיונותיו עולים בתוהו. הרועים הקטנים עוזבים את המנהיג, ואיש אינו מעוניין להמשיך הלאה. גם הרועה הראשי מסתלק, ונשארים רק רועי אליל המתיימרים להנהיג, אך אין הם אלא קבוצה של נצלנים. הצאן מופקר למלחמה פנימית ללא הנהגה.